הבנאים החופשיים: על ערב המחווה ליוסי בנאי

הדבר הראשון שבלט בערב המחווה ליצירתו של יוסי בנאי אמש (חמישי ) בחולון הוא היעדר התמונה שלו על הבמה. לרוב, בערבי מחווה/הצדעה/טריביוט/ווטאבר לאמן מנוח, הדבר הראשון שמציבים על הבמה הוא פורטרט גדול ומרשים של מושא הערב. למה? כדי שבמקרה שלא תזכרו מהיכן לקוח השיר שאתם שומעים כעת, תוכלו להביט בפניו ולהרגיש בנוח – הגעתם למקום הנכון.

בערב המחווה היפה הזה, שהפיק אמנותית חיים שמש וניהל מוזיקלית שלומי שבן, לא היתה תמונה כי כל הכוחות והמאמצים הוקדשו ליצירה של בנאי, מה שהניב ערב שלפני שהיה איכותי, הצטיין במקוריות שלו. קודם כל, בלי תמונה של בנאי, כאמור, אלא רק מילים, פרפורמנס ומנגינות, עד הווידאו המסיים של הערב שבו בהו המשתתפים בערגה בבנאי מבצע את "אם נדע לאהוב" (הכותרת שניתנה לערב), כאילו כדי להיווכח שאחרי הביצועים שלהם, אין תחליף לדבר האמיתי. אחר כך, הפלא ופלא, יוצרי הערב הגו ליין אפ מוזיקלי שלא כולל איש ממשפחת בנאי, מה שאפשר להתמקד בבנאי לבדו, מבלי שבקהל יעלה רחש של ניתוח אילן היוחסים המורכב של הבנאים.

לבסוף, הערב עצמו היה ערוך באופן מדויק שהפך כמעט את כל 90 הדקות שלו לרלוונטיות ובעיקר מלאות כבוד, אך לא יראת כבוד, כלפי היצירה. אמנם סומן וי על היצירות הקלאסיות ("אני וסימון ומואיז הקטן", "אהבה בת 20", המערכון "חלום שבדי"), אך לצידם שובצו קטעים קשים ומאתגרים כמו "שיר הגורילה" ו"כשאמא שלי". לעומת זאת, שירים כמו "שיכור ולא מיין" ו"מרוב אהבה" לא בוצעו.

איך בכלל ניגשים לבצע יצירה מוזיקלית של יוסי בנאי? הרי במקור, הפזמונים עצמם לא היו עניין מוזיקלי פרופר אלא שילוב מבריק בין המוזיקה שיש בעולם המשחק והמשחק שיש בעולם המופעים המוזיקליים. האלמנט הזה בלט, למשל, בביצוע הנהדר של נעם ענבר ל"שיר הגורילה", ששילב את הקול הגדול שלו וגם יכולות הבעה חזקות שהבהירו את ההומור שיש בנאמבר הזה. ברי סחרוף, לעומת זאת, נצמד למוזיקה עצמה אבל נהנה לקחת אותה לכיוון יווני קליל ("פרצוף של צועני") או למקום שקרוב אליו יותר מוזיקלית כמו בביצוע היפה של "ערב עירוני". שניהם הראו שבזכות אהבה ומחויבות ליצירה המקורית, לא צריך עיבוד מורכב למדי כדי להעביר בקהל את מידת הכבוד שנרכש ליצירה עצמה.

לעומת הקטעים המוזיקליים, חלק מהשחקנים בערב בחרו להתמודד עם האיקוניות של בנאי בצורה של מחווה לקולו ותנועותיו. אוהד קנולר, למשל, שהציג שני מונולוגים ושיר, ניסה להטעים את קולו בדומה לזה של בנאי ולמרות שלרוב הוא נשמע יותר כמו גרסה צעירה של נתן דטנר, הטוטאליות בה הוא העביר את המסר של "חלום שוודי" ו"שש בערב" הביאה לו מחיאות כפיים מוצדקות. בסופו של דבר, שליחותו של בנאי היתה לגרום לכל אחד באולם להבין את המסר על הישראלי שחולם שהוא שבדי ומתעורר בנחת לצד חדשות על פיגועים באסונות. זו היתה גם שליחותו של קנולר בערב הזה, והוא עמד בה.

למרות מאמצים עילאיים כמעט, קשה לנוסטלגיה ולסנטימנטליות שלא לפרוץ בערב שכזה, אבל הפרמטר שמבדיל בין התרגשות לדביקות נמצא ברגעים קטנים, שרובם נקבעים מראש על ידי מי שתופר את החליפות לערב. רגע מפתח שכזה היה בביצוע המרגש למדי של קרן מור ומנשה נוי ל"הגבירה בחום", שהתחיל מאחורי מסך ובו מעין סרטון שמרצד על רקע שקופיות של השניים. לא מור ולא נוי צריכים לחשוב על שינוי קריירה ומעבר להופעות במועדונים, אבל הכנות המוחלטת שהיתה בביצוע הזה של שני יוצרים, שנחשבים לסרקסטיים שבאמנים בישראל, היתה סוג של שוק: לא מדובר בשני אלו מ"החמישיה הקאמרית" שמדברים על מציצות או המדוכאים האלו מ"הבורגנים"? מה פתאום הם מתנשקים על במה?

בתור תשובה לשאלה הזו, ביצעו השניים את המערכון הקורע "המברק", שבו נוי מכתיב מברק מלא פואטיקה למרכזנית אומללה שהופכת את מכתב האהבה לפרוטוקול ועידת שירותי הסניטציה של מועצה מקומית כלשהי. השילוב של שני הקטעים האלו כאילו נוצר כדי לאפשר לקהל להתמוגג מהרומנטיקה של בנאי מצד אחד ולחזור מיד לחדות והציניות שחש כלפי המין האנושי מצד שני. העיקר, שוב, לא ליפול לקיטש.

לצד רוב מוחלט של רגעים יפים, היו גם קטעים חלשים בערב: משה איבגי, שפתח וסיים במונולוגים על בדידות וגעגועים, תלה עיניים בפרומפטר שהעלים את הטאץ' הנדיר שלו; הגימיק המגדרי (השוס החדש בערבי מחווה בישראל) בו קורין אלאל שרה את "אהבה בת 20" לא עבד, כשאלאל פשוט לא העבירה פרומיל מהדרמה שיש בשיר של ז'אק ברל, למרות השורשים הצרפתיים העמוקים שלה; וגם קנולר לא צריך לשנות את הדיי ג'וב שלו עם הביצוע של "יש גבול", שחסר באופן אקוטי את החן של הביצוע המקורי.

אבל אם יש משהו שהקהל צריך לזכור לגבי הערב הזה הוא שתכליתו היתה פתיחה מחדש של אפשרויות הגישה ליוסי בנאי. כמעט חמש שנים אחרי מותו, דמותו של בנאי קיימת במוזיקה ובתיאטרון, אך הערב הזה הצליח להחזיר את בנאי כאיש רוח, אותו ביטוי שמשמעותו היום היא כנראה ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון שלך. המחוות שלא יישכחו של תיקי דיין, הקולגה הוותיקה, והבחירה הצנועה והנהדרת לתת ללהקת הליווי (שלומי שבן, עידו אגמון, גיא לוי וגרשון וייסרפירר) לבצע את "אני וסימון ומואיז הקטן", השיר המוכר ביותר שבנאי כתב, הצליחו להפוך את חסרונו של בנאי לפיזי ממש, פיזי יותר מכל תמונה שנהוג להציב בערבים שכאלו.