הסרט "מבול": השחקנים טובים, השאר קצת פחות

אז מה עושים עם סרט כמו "מבול"? מצד אחד הוא נראה טוב, מבוים בכישרון ומשוחק לעילא. מצד שני, מדובר בסרט מניפולטיבי, מיופייף ונטול עומק ממשי. מסוג הסרטים האלה שעושים קולות של איכות בכל הקשור לאריזה החיצונית שלהם, אבל אין בהם את הגרעין החיוני של אותנטיות, את הרוח שאמורה להפיח חיים בחומר. את האותנטיות הזאת אי אפשר לזייף, ולא יעזור כאן הצילום הסינמסקופי היפהפה (של פיליפ לוואלט הקנדי) והמטפורות התנ"כיות כבדות המשקל. הפסטיבלים אוהבים סרטים כאלה, וכך גם קהל "שוחר איכות", אבל בתכל'ס אין ל"מבול" משהו משמעותי למכור.

בדומה ללא מעט סרטים ישראלים מהעת האחרונה, במרכזו של "מבול" עומד נער מתבגר. כאן זהו יוני בגילומו המרשים של יואב רוטמן, ילד מבריק שמתכונן לבר מצווה שלו וחרד מכך שהוא לא גדל מספיק מהר. ליוני יש זוג הורים לא הכי מתפקדים (רונית אלקבץ וצחי גראד), שלגמרי יוצאים מהאיפוס כשבנם הבכור והאוטיסט תומר (מיכאל מושונוב) חוזר במפתיע הביתה, לאחר שהמוסד שבו היה מאושפז נקלע לקשיים כלכליים. בתחילה נדמה שהגעתו של תומר עומדת להרוס את שאריות היציבות בחיי המשפחה הלא מתפקדת, אך בהדרגה הדברים מתהפכים.

כבר מהתקציר של "מבול", המבוסס על סרט קצר של גיא נתיב והתסריטאית שלו נועה ברמן-הרצברג, אפשר לקלוט משהו מהסינתטיות המהוקצעת המאפיינת את הסרט. נדמה שהיוצרים חותרים להשגת אפקט רגשי בכל מחיר, והם בוחרים בשביל זה באמצעים הכי קלים. עצם הצבת נחיתתו במשפחה של תומר - שמעוצב בסרט כאוטיסט במצב קשה - במרכז העלילה מעמיד אותה בסכנת הידרדרות למלודרמה ולקיטש. עם מחשבה תסריטאית מעט יותר רגישה אפשר היה אולי להתחמק מהמלכודת הזאת, אלא ש"מבול" בוחר להתפלש באומללות המובנת מאליה של הסיטואציה, ובסוף גם לא מתבייש לסגור את הסיפור בסיום אופטימי נטול אמינות, שבו תומר דווקא מאפשר את איחודה של המשפחה.

העובדה שגיא נתיב הוא במאי רהוט ומיומן, שיודע להוציא מהשחקנים שלו איכויות נדירות, מבליטה ביתר שאת את הבעייתיות הגדולה של התסריט. רונית אלקבץ בתפקיד האמא, בהופעה חזקה ומאופקת, וצחי גראד, בתפקיד מכמיר לב של האב הלוזר, משוועים למורכבות רגשית, כדי לנעוץ בה את שיניהם, אבל לא מקבלים אותה מחומר הגלם. מיכאל מושונוב כל-כך אינטנסיבי ואמין בתפקיד תומר האוטיסט, שממש כואב הלב על כך שכל מה שהוא מקבל לעשות על המסך זה דברים מגעילים למיניהם, דוגמת איסוף חרקים והשתנה במכנסיים.

אילו "מבול" היה מוכר את עצמו כמלודרמה פופולרית, סטייל סרטי ג'ורג' עובדיה, אפשר היה אולי לזרום איתו בכיף. הבעיה היא שיוצריו מתעקשים לייפייף אותו לדעת ולשווק את הסרט לקהל בתור אמנות עמוקה ומשמעותית. יש פער בין הרצינות התהומית והחשיבות העצמית של "מבול" לבין המהות שלו כמלודרמה מניפולטיבית. הפער הזה הוא מסוכן, וצריך לקוות שהקולנוע הישראלי יידע להזהר ממנו יותר בהמשך הדרך.