עיבוד בתולים: העיבודים הכי טובים ל-"רומיאו ויוליה"

בצד התנ"ך, וויליאם שייקספיר הוא אולי מקור ההשראה השכיח ביותר באמנות המודרנית, ובתוך מכלול יצירתו הפורה והמשפיעה באופן חריג, "רומיאו ויוליה" הוא אחד המחזות שזכו לכמות הגדולה ביותר של עיבודים. "נומיאו ויוליה", להיט האנימציה שהופך את הגיבורים הנאהבים לגמדי גינה, הוא הדוגמה האחרונה לכך, אבל הוא כמובן לא הגרסה המצליחה הראשונה למחזה ואפילו לא הגלגול הכי יצירתי שלו.

אם כך, רגע לפני ש"נומיאו יוליה" מגיע לאקרנים בישראל במטרה לכבוש גם כאן את הקהל, זו ההזדמנות להיזכר בגלגולים האמנותיים השונים והמשונים של שני הצעירים מוורונה, שמתו לפני שהספיקו לממש את אהבתם אבל זכו לחיי נצח.

העיבוד הגדול הראשון למחזה של שייקספיר בעידן הסרט המדבר נעשה בידי ג'ורג' קיוקור, מטובי הבמאים של הוליוד הקלאסית. עם זאת, הכוח המניע מאחוריו היה המפיק האגדי אירווינג תאלברג, שהרים את הפרויקט בעיקר כדי לסדר את התפקיד של יוליה לרעייתו, נורמה שירר. השחקנית היתה מבוגרת מדי בשביל התפקיד, וכאלה היו גם שאר עמיתיה, מה שפגם באמינות של ההפקה. ובכלל, אף שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הראשי, "רומיאו ויוליה" של קיוקור הוא דוגמה מובהקת לאפוס מהוקצע, עתיר תקציב ותפאורות אך חסר שאר רוח, שלא מצליח להוסיף כל רובד חדש או מודרני למקור.

בניגוד לקיוקור, הבמאי האיטלקי פרנקו זפירלי מיקם את "רומיאו ויוליה" בהקשר אקטואלי והתאים את הטרגדיה משלהי המאה ה-16 לדור ילדי הפרחים של סוף הסיקסטיז. לשם כך, הוא הדגיש את סוגיית פערי הדורות, הציג מיניות חופשית וחושנית ונתן את התפקידים הראשיים לשני שחקנים שטרם עברו את גיל 18, ליאונרד וויטינג ואוליביה האסי, ושהצליחו לעורר הזדהות בקהל היעד ולבטא את הרוח המרדנית של הצופים. חשוב מכך, החמוקיים החשופים והמרהיבים של האסי היו ונשארו אחד הזיכרונות היפים של מי שהיה מספיק בר מזל כדי לגדול באותה תקופה.

הבמאי האוסטרלי באז לורמן שיחזר באמצע שנות התשעים את ההישג של זפרילי והצליח גם הוא להעתיק את "רומיאו ויוליה" למציאות מודרנית - במקרה זה, לוס אנג'לס של דור ה-MTV.

וכך, הקלאסיקה של שייקספיר הפכה אצל הקולנוען לווידאו-קליפ ססגוני וצבעוני, שגם נתן ביטוי לשלל המגזרים שבעיר המלאכים. גם כן בדומה לזפירלי, הפקיד לורמן את התפקידים הראשיים בידי שני צעירים, ליאונדרו דיקפריו וקלייר דינס, שהפכו לסמלי המין של התקופה וסייעו לסרט להירשם בדפי ההיסטוריה כאחד הסמלים של הניינטיז.

נוסף לסרטים שלקחו את "רומיאו ויוליה" לכיוונים שונים ומשונים אבל שמרו על פרטי העלילה הבסיסיים וגם על השמות המקוריים, היו יצירות שהשתמשו במורשת של שייקספיר כדי ליצור משהו חדש לגמרי. כזה היה המיוזיקל "סיפור הפרברים", שבו הפכה ורונה לניו-יורק של שנות החמישים, רומיאו נהיה מנהיג כנופיית פועלים לבני עור בשם טוני ויקירת לבו התגלתה כהיספנית בשם מריה. העיבוד הזה החל את דרכו על במות ברודווי בשנות החמישים, ובדומה ל"רומיאו ויוליה", הפך לקלאסיקה בפני עצמו והיה בסיס לשלל עיבודים - כולל הגרסה הקולנועית מ-1961, שזכתה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ונכנסה לפנתיאון של המסך הגדול.

טוויסט בין-גזעי למקור של שייקספיר אפשר למצוא גם ב"רומואל וג'ולייט", סרטה של קולין סרו, אחת מן היוצרות החברתיות הבולטות בצרפת ובכלל מן הקולנועניות המצליחות במדינה בשלושת העשורים האחרונים (היא ביימה את הגרסה המקורית של "שלושה גברים ותינוקת", בין השאר).

אצל סרו, הגיבור הפך ליאפי לבנבן והגיבורה למהגרת שחורת-עור, וסיפור האהבה ביניהם מתרחש על רקע התמורות הסוציו-אקונומיות באירופה של סוף שנות השמונים. גם הממד הטרגי שהיה במחזה הקלאסי נעלם, ופינה את מקומו להיבטים רומנטיים וסאטיריים. הגלגול המודרני הזה לא זכה להצלחה, אבל הוא היה מהראשונים בגל סרטי ההגירה שהפך עם הזמן ונותר עד ימינו לאחד המרכזיים בתעשייה האירופית.

כל הגרסאות הנ"ל למקור של שייקספייר, חופשיות ככל שיהיו, הן עדיין נאמנות יחסית לעיבוד שהגיע מבית היוצר של טרומה, החברה האגדית להפקת סרטי טראש. כיאה לשמה של החברה, שמו של הגיבור הפך כאן מרומיאו לטרומיאו, ויקירת לבו יוליה הפכה לנציגה של המשפחה הכי עלובה שאפשר להעלות על הדעת.

כמו במחזה, גם הפעם במרכז העלילה עומד סיפור אהבה, אבל חוץ מזה הסרט מציג בעיקר את סימני ההיכר של חברת הפקתו: איברי גוף מתפוצצים, דם ניגר, הומור מקברי, שפה בוטה, מיניות וולגרית וכיוצא בזה. בישראל הוקרן "טרומיאו ויוליה" בקומפלקס ששת המופלאים האגדי. כמו באמריקה, הוא הפך גם כאן לפולחן, אם כי הוא אינו מדגדג באיכותו את גבהי יצירות המופת האמיתות של טרומה, "The Toxic Avenger", למשל.

והנה עוד גרסה אלימה של "רומיאו ויוליה", אם כי היא הרבה יותר מיושבת בדעתה, והפעם היוצרים אפילו לא טרחו לכנות את הדמות הראשית בסרט על פי הגיבורה של שייקספיר. וכך, קוראים לה דווקא טריש והיא בתו של המאפיונר שרצח את אחיו של השוטר הנקמן שמתאהב בה. לשוטר הזה קוראים רומיאו, ובכל אלה מסתכם פחות או יותר הקשר בין מותחן הפעולה הזה לטרגדיה הקלאסית. למעשה, הסרט זכור בעיקר מפני שהיה התפקיד הראשון והלפני-אחרון של אלייה, השחקנית והמוזיקאית שנספתה בהתרסקות מטוס לאחר הצילומים והיא בת 22 בלבד.

טרגדיה על שני צעירים שמתאבדים לא בדיוק נשמעת כמו חומר טוב לסרט אנימציה לכל המשפחה, אבל העובדה היא שעוד לפני "נומיאו ויוליה" השנה, היו סרטים שכאלה שלקחו השראה משייקספיר. כזה היה למשל "מלך האריות 2", ההמשכון הכושל של הלהיט הקאנוני, שכשלעצמו היה מבוסס על מחזה אחר שלו - "המלט", במקרה זה. טרגדיית האוהבים הקלאסית גם השראה ל"רומיאו ויוליה: חתום בנשיקה", סרט אנימציה סוג ב' שנעשה לפני כחמש שנים, ובו שני הנאהבים האנושיים הפכו לכלבי ים. גם מוצר זה נכשל, ובכך הותיר ל"נומיאו ויוליה" להתגלות כעיבוד המונפש המוצלח הראשון של הטרגדיה הרומנטית.

חוץ מהמסך הגדול, "רומיאו ויוליה" הגיע וכמובן ממשיך להגיע לבימות הבלט. אחת מן ההפקות הללו, בכיכובו של רודולף נורייב, גם הפכה לסרט שהוכיח הרבה לפני "ברבור שחור" עד כמה בלט יכול להיות משהו שמימי.

אגב, מי שרוצה לראות את המחזה של שייקספיר על הבמה ולא רק במסך הגדול יכול כמובן לעשות זאת בתיאטרון הקאמרי, המעלה עתה הפקה מחודשת של ההצגה בכיכובו של דן שפירא, שכזכור חווה על בשרו את ייסורי הגיבור ושבר את רגלו במהלך החזרות.

כמו כל סיפור טוב, גם מ"רומיאו ויוליה" ידעו מוזיקאים לקחת את תמצית הסיפור, להפוך אותו ולשחק עמו בצורה שתמציא אותו מחדש באופן מרשים ומהנה. צמד הנאהבים מוזכרים באינספור שירים שונים, גם כאלו שלא נושאים את שמם במפורש, אולם כאן נתמקד בארבעה כאלו, מהם אפילו שניים ישראלים.

הראשון הוא אחד המוכרים שבהם, "רומיאו ויוליה" של דייר סטרייטס. השיר יצא באלבום "Making Movies" ב-1980 והפך לאחד השירים היותר מוכרים של הלהקה, ומעבר לכך – מהיפים והמורכבים שבהם, שהעביר את הסיפור של הזוג מוורונה העתיקה לשכונות הקשות של המאה ה-20. כדאי לציין כאן גם את הקאבר היפה של הקילרז לשיר, באלבום הבי-סיידז והגרסאות הנדירות שלהם, "Sawdust".

אם כבר אורבניזציה מוזיקלית של "רומיאו ויוליה", הפרשנות של לו ריד לסיפור של הצמד לקחה אותם לניו יורק ולצד האפל והפרוע שריד צייר באלבום "ניו יורק" משנת 1989. ריד בחר לפתוח את אלבום המופת שלו עם הסיפור עתיר הסמים, הנשק והדיכאון ובתוכו רומיאו שרוצה את יוליה, ויוליה שרוצה את רומיאו.

בישראל, רומיאו הפך לדמות מפתח באחד השירים החשובים של תקופת מלחמת המפרץ, עם "רומיאו" שכתבה צרויה להב והלחין יהודה פוליקר, שאותו שרה במקור יהודית תמיר. אחת האגדות הן שלהב חיברה את השיר על הרומן הקצר שלה עם ברוס ספרינגסטין אי שם בשנות השבעים, אבל המציאות הישראלית הפכה אותו לשיר התפכחות כואב ברמה הלאומית.

ככלל, סיפורם של "רומיאו ויוליה" משמש רבים אבן דרך בתיעוד התפכחות מאהבה, או מחלום אפילו רחב יותר. אביב גפן בחר ב"רומיאו ויוליה" כאחד הסינגלים המובילים לאלבום הגירושים שלו, "לילות לבנים", בו הוא אומר ופשטות: "רומיאו ויוליה היו נפרדים, אם הם לא היו מתים, גם אנחנו" – והאמת, נראה שהוא צודק לגמרי.

(השתתף בהכנת הכתבה: עינב שיף)