להיטון: 20 שנה לאלבום "The White Room" של KLF

ביל דראמונד, שנמצא בדרך לארץ עם פרויקט האמנות שלו (המכונה פרויקט ה-17), ידוע כאדם שאוהב סימבוליות מספרית – אחרי הכל הוא פרש מעבודתו בתעשיית המוזיקה הממוסדת בגיל 33 ושליש, שזה מספר הסיבובים שתקליט עושה בדקה. לכן אנחנו שמחים לבשר שהחודש בדיוק חוגג “The White Room”, האלבום האחרון והחשוב ביותר של KLF, להקתו של דראמונד – יום הולדת 20.

KLF (או The Justified Ancients of Mu Mu או The JAMs או הטיימלורדס – כולם שמות שונים לפרויקטים של דראמונד עם ג'ימי קוטי מהרכב האמביינט-האוס The orb) מעולם לא היו מה שנדמה שהם היו. לעין בלתי מזוינת, KLF היו להקת טכנו-רייב או אסיד-האוס משעשעת שנועדה להלהיט חובבי מצעדים כמו אילן בן-שחר או עופר נחשון. למעשה, הם היו פרויקט אמנות קונספטואלית, כמעט כמו המסרים התת-הכרתיים האלה שכוכבי מטאל שטניים מקליטים הפוך כדי לגרום למעריצים לירות לעצמם בראש.

בתור מי שהיה חלק מסצינת הפוסט-Pאנק של ליברפול וניהל את אקו אנד דה באנימן (שגם הם מגיעים שוב לארץ, בסוף אפריל) ואת הטירדרופ אקספלודז של ג'וליאן קופ, ביל דראמונד בא מעולם האינדי. אינדי זה עניין נחמד, אבל זה לא מספיק מאתגר מבחינה קונספטואלית. אחרי כמה זמן הבין דראמונד שהעניין האמיתי נמצא במקום אחר לגמרי - במצעדי הפזמונים. דראמונד הגיע למסקנה שלייצר מוזיקה מתוחכמת ואיכותית שהחברים המתוחכמים והאיכותיים שלך יאהבו זה קל. האתגר הוא לייצר משהו שהעם ירצה.

לעשות פופ מצעדים טהור מעמדה חתרנית, הבאה לחקור את דרך הפעולה של תעשיית המוזיקה, זה צעד שטומן בחובו הרבה יותר מביקורת חיצונית על המערכת מעמדה מתנשאת. באמת נעשה כאן נסיון אמיתי לשחק את המשחק מבפנים ולהתבונן עליו מבחוץ בעת ובעונה אחת. וזה הצליח.

הפעם הראשונה בה מימשו דראמונד וקוטי את החזון שלהם היה ב-88', עם סינגל גימיקי ואידיוטי בשם "Doctorin' the Tardis", אותו הוציאו תחת השם טיימלורדס. את השיר הם ביססו על נעימת הפתיחה של סדרת המד"ב הבריטית הפופולרית "דוקטור הו" בתוספת קטעים מלהיטי גלאם-רוק של גארי גליטר והסוויט, וטענו שהוא נכתב והופק על ידי מכונית. השיר הגיע למקום הראשון במצעד.

מה שהם עשו דרש יכולת טכנית מהסוג שאין בעולם האינדי והבנה של השוק, מהסוג שלא מעניינת את עולם האינדי. אבל זה לא היה מעניין אילו הם לא היו מפרסמים מיד אחרי זה את "המדריך: איך להגיע למקום הראשון במצעד בדרך הקלה" - ספר שכותרתו מסבירה היטב את תוכנו.

"המדריך" הוא ספרון מצחיק בטירוף שמפרט בדיוק רב מה אדם אנונימי, ללא תקציב או כשרון מוזיקלי מיוחד, צריך לעשות כדי להקליט שיר שיגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים. וכמקובל בז'אנר הספרותי המדובר – המחברים הבטיחו את הכסף חזרה למי שינסה את השיטה ולא יגיע לתוצאות. אם בוחנים את חוקי "המדריך", לפיהם להיט פופ הוא מוצר משוכפל המבוסס על שיחזור הצלחות קודמות של אמנים אחרים, אפשר לחשוד שמרבית כוכבי הפופ של ימינו קראו אותו. גם ליידי גאגא.

דראמונד וקוטי המשיכו לממש את החוקים של עצמם במה שעתיד היה להיות האלבום המצליח והמוצלח ביותר שלהם, אותו הוציאו תחת השם KLF. במקור “The White Room” היה אמור להיות סרט מסע והפסקול שמלווה אותו. שני הפרויקטים הללו נגנזו, ובמקומם יצא במרץ 1991 אלבום בעל אותו שם, המכיל גרסאות חדשות לאותם קטעים.

כרגיל הפער בין מה שהלך מאחורי הקלעים – כוונות, רעיונות, קונספטים, גרסאות שונות, רליסים שונים, שמות מבלבלים והרבה מאוד בלגן – לבין המוצר עצמו היה עצום. ההמון לא הטריד את עצמו בעומס המידע הנלווה או במי הם KLF ומה הרעיון העומד מאחורי האלבום. הציבור קיבל את “The White Room” כפשוטו – אלבום דאנס אלקטרוני הצועד על הגבול שבין אסיד-האוס, רייב, טרייבל וצ'יל-אאוט, עם כמה להיטים.

האלבום הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי ולמקום ה-39 במצעד האמריקאי והניב שורה של להיטי ענק, שכולם כבר יצאו בגרסאות אחרות בשנים שקדמו לאלבום הזה. "What Time Is Love", שיצא לראשונה ב-88' כקטע אסיד-האוס, הפך באלבום לקטע דאנס כאוטי והיסטרי עם משפטים כמו "אני רוצה לראות אותך מזיע" – קלישאת הדאנס האולטימטיבית של התקופה – וקטע ראפ המבוצע על ידי הראפר הבריטי אייזק בלו. זה הקטע שהכניס את KLF למיינסטרים, כאמור, מקום שדראמונד וקוטי כבר ביקרו בו בתור הטיימלורדס.

גם הסינגל "3AM Eternal" – הלהיט הגדול ביותר מהאלבום, והיחיד מתוכו שהגיע למקום הראשון – נולד ב-88' בוורסיה אסידית, מועדונית ואווירתית יותר, ונולד מחדש כלהיט דאנס-מצעדים, הנפתח בקריאת "קיי.אל.אף א-הא א-הא" המפורסמת של כוכבת הסול הסיקסטיזית פי.פי ארנולד.

קטע נוסף מתוך האלבום, "Last Train to Trancentral" מציע דהרה היסטרית על רכבת המסיבות הערסאוותית, קומפלט, עם רטוריקה רוחנית-בגרוש. את "טראנסנטרל" ניתן לפרש כמקום של הארה רוחנית אליו הדוברים בשיר והקלאברים הדלוקים שואפים, כשלמעשה זה בסך הכל היה שמו של האולפן של KLF בדרום לונדון.

הלהיט האחרון היה "Justified & Ancient", איתו נפתח ונסגר האלבום, אלא שהגירסה באלבום היא גירסת סול איטית, הרחוקה מאוד מזו של הסינגל הקצבי, המארח את כוכבת הקאנטרי תמי וויינט, ויוצר מישמש היסטרי של דאנס, שבטיות אפריקאית, ראפ וקאנטרי.

גרסאות האלבום של הלהיטים האלה שונות לא רק מאלו של שנים קודמות, אלא גם מהגרסאות שכיכבו בשעתו ב-MTV, מה שאולי גרם לחלק מרוכשי האלבום להתאכזב. אבל אין סיבה לאכזבה, שכן באלבום כל הקטעים עובדים כחלק מחוויה כוללת, המגובה בסימפולי קהל מריע המגבירים את האפקט החי והסוחף.

מלבד ארבעת הקטעים הללו היו באלבום עוד קטעים מצוינים, כמו קטע הרייב “Make It Rain” עם הווקאלז החמים ומלאי הנשמה של מקסין הארווי. אחרי מתקפת הדאנס של הצד הראשון, הצד השני של האלבום הוא צ'יל-אאוטי יותר וממקם את KLF בשורה אחת עם הרכבים כמו 808 State או פיוצ'ר סאונד אוף לונדון.

רוח המצעדים של תחילת הניינטיז נשבה בשיערם של KLF. מצד אחד, להיטי האלבום ישבו מעולה באוספים מהתחנה המרכזית לצד הלהיטים הטראשיים ביותר של התקופה, אותם הנפיקו מפיקי היורודאנס שעמדו מאחורי כוכבים אקזוטיים כמו טו-אנלימיטד, סנאפ! וד"ר אלבן.

מצד שני, היה בהם הרבה מעבר לזה. כמו עם הטיימלורדס, גם הפעם פיצחו דראמונד וקוטי את הקוד הגנטי של הלהיט. אי אפשר להתכחש למימד האירוני בעשייה של KLF, אבל מבחינה מוסיקלית “The White Room” היה אלבום חשוב בהתפתחות האלקטרוניקה של התקופה, והוא היה אלבום מספיק טוב כדי לשחרר את דראמונד וקוטי מהחשד שהם פעלו ממקום ציני.

אם KLF היו ממשיכים להנפיק להיטים בסיטונאות על פי הנוסחה שהם מצאו אולי אפשר היה להשוות אותם למכונת הלהיטים הדטרויטית של מוטאון בשנות השישים. הבסיס להשוואה טמון בכך ש-KLF הקפידו לייצר להיטים תקופתיים ברמה גבוהה ולא הסתפקו ביצירת זבל מצעדים טהור כמו שלישיית המפיקים סטוק-אייטקן-ווטרמן - מלכי הלהיטים של סוף האייטיז. אך בשונה גם מאלה וגם מאלה, דראמונד וקוטי שמרו על שקיפות מוחלטת.

הם לא עשו את זה בשביל הכסף – טענה שהם הוכיחו כשהם שרפו מיליון לירות שטרלינג באחד מאיי סקוטלנד באוגוסט 94', כפעולה אמנותית שהולידה סרט, ספר ודיונים ציבוריים שדראמונד וקוטי הנחו, במסגרתם נעשה נסיון לפענח באמצעות הקהל את המשמעות של האקט השערורייתי.

הם כן עשו את זה בשביל האמנות. הקהל הרחב כמובן לא שמע על ולא התעניין ב"מדריך" שלהם, אבל מי שרצה לדעת ידע, וגם הוזמן להתנסות בעצמו. כפי שהוכיח הרכב היודל-טכנו האוסטרי, אדלווייס, שקרא את הספר ומכר 5 מיליון עותקים מהסינגל המטופש "Bring Me Edelweiss" - מי שנצמד להוראות, מגיע להישגים.

עוד דבר המייחד את “The White Room” הוא העובדה שהוא עובד בכמה רמות משמעות. דראמונד וכאוטי הושפעו מתיאורטיקנים שונים ומטרילוגיית ספרי הקונספירציה הסבנטיזית הקאלטית, ה”Illuminatus! Trilogy” של רוברט שיי ורוברט אנטון ווילסון. מי שרוצה יכול לחפש באלבום איזכורים לדברים האלה או לחשוב על המהלכים של KLF בקונטקסט תיאורטי. אבל זה ממש לא חובה. ולא רק שלהתעלם מהרבדים האלה לא יפגום בהנאה מהאלבום, ייתכן שההפך הוא הנכון, או לפחות היה נכון בזמנו.

בשנת 91' הציע “The White Room” חוויה שעבדה נהדר ברבדים הראשוניים והמידיים ביותר – על רחבות הריקודים, במערכת באוטו או כקליפים ב-MTV. אבל כמו שדראמונד וקוטי בעצמם התריעו ב"מדריך", ללהיטי מצעדים יש זמן מדף קצר, מה שאומר ש“The White Room” רחוק אלפי שנות אור ממוזיקת המצעדים העכשווית. היום האלבום נשמע כמו יצירה מאוד תקופתית שמשקפת את מוזיקת הדאנס של תחילת הניינטיז. מי שמקשיב לו כיום כפשוטו יכול להפיק ממנו בעיקר הנאה נוסטלגית או היסטורית, אבל, כאמור, יש בו מספיק רבדים שממשיכים לרתק גם אחרי עשרים שנה.

כשנה אחרי “The White Room” הופיעו KLF בטקס הבריטס. דראמונד עלה לבמה עם חצאית סקוטית, קביים וסיגר, ירה כדורי סרק בקהל ממכונת ירייה והניח כבשה מתה על מפתן דלת האפטר-פארטי. זה היה טקס הפרידה הרשמי של KLF עד לקאמבקים ב-1995 וב-1997. למרות או בגלל שהוא היה כל כך מוצלח בזה, דראמונד נפרד מהמצעדים. מאז הוא עושה כל מיני דברים אחרים, ובקרוב תוכלו לחזות באחד מהם במו עיניכם.