עצם בגרון: על הסרט "קר עד העצם"

בלרינות טרופות דעת, בנות משפחה שתלטניות ורוחשות רוע ותלמידות קולג' שבכלל אין להן אישיות – התקופה הקולנועית האחרונה אולי היתה נפלאה בכל הקשור לאיכות הסרטים, אבל מ"ברבור שחור", דרך "פייטר" ועד "הרשת החברתית", היא לא היטיבה עם ייצוג הדמויות הנשיות במסך הגדול. אופיו של ייצוג זה מקבל תפנית חדה בחודש הקרוב הודות לשתי יצירות: "אומץ אמיתי", שייצא כאן בהמשך החודש, ו"קר עד העצם", שנחת באקרנים כבר בסוף השבוע האחרון.

את הסרט הראשון ביימו האחים כהן, מן השמות המוכרים בקולנוע האמריקאי, והוא תוצר של האולפנים. לעומת זאת, את האחר עשתה דברה גרניק האלמונית יחסית, והוא תוצר של פסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. למרות זאת, יש ביניהם לא מעט מכנים משותפים: שניהם מועמדים לאוסקר בקטגוריות רבות, ובהן הסרט הטוב ביותר; שניהם ביססו את העלילות שלהם על "האודיסיאה"; ואולי חשוב מכל, שניהם עושים דבר נדיר יחסית בקולנוע האמריקאי העכשווי ומעמידים במרכזן נשים, ועוד כאלה שלוקחות את גורלן בידיהן. באופן חריג עוד יותר, מדובר בכאלה שטרם חצו את גיל הנעורים, ולמרות הגיל והמגדר הסרטים נותנים בהן מספיק אמון כדי להניח להן להתמודד עם קשיי העולם בלי לצאת מדעתן.

המקרה של "קר עד העצם" יוצא דופן עוד יותר בנוף ההוליוודי, שכן גרניק מיקמה את ההתרחשויות באזור שכף רגלו של הקולנוע האמריקאי כמעט מעולם לא דרכה בו – הרי האוזרק המרוחקים והנידחים שבין אוקלהומה למיזורי. זהו שטח הפקר, שבו כל אחד עושה את הישר בעיניו, ורי (ג'ניפר לורנס, שמועמדת גם היא לאוסקר על משחקה) נאלצת לעשות כך כבר בגיל 17. זה קורה לאחר שאביה נעלם, וכדי להציל את עתיד משפחתה היא נדרשת לחפש אותו או לכל הפחות למצוא את מה שהשאיר אחריו. בסרטים האמריקאים שראינו עד כה בשנה החולפת, הנשים גרמו לצרות והגברים הגיעו לעשות סדר, אבל ב"קר עד העצם" קורה ההפך הגמור.

האודיסיאה של רי מבוססת על שאלה פשוטה – מדוע נעלם אביה – אבל היא מוליכה אותה לפיתולים רבים וגם לתגליות לא מעטות, הן על העולם והן על עצמה. מעל הכל, היא חושפת אותה למחשכים הגדולים ביותר של הטבע האנושי ולכך שאדם לאדם זאב, ומובילה אותה להפוך לזאבה גם כן.

כל אלה הם למעשה המאפיינים של הפילם-נואר, אותם מותחנים אפלים שהתפתחו בשנות הארבעים. כאן טמונה ההברקה הגדולה של "קר עד העצם": הוא לוקח גיבורה נשית ואזור התרחשות הררי ומלביש אותם על שלד של מה שהוא הז'אנר הגברי והאורבני ביותר. זה שילוב בלתי סביר על הנייר, אבל רק הוא מאפשר לגרניק לממש כהלכה את רצונה להציג פיסת מציאות.

הבעיה המרכזית של היוצרים האמריקאים העצמאיים שניסו בשנים האחרונות לתאר עוני ומצוקה היתה שהכלים המלודרמטיים שלהם הביאו לגודש בסנטימנטליות, תחושה של התענגות כמעט פורנוגרפית על האומללות של הגיבורים ועודף בסצינות אווירה על חשבון בשר עלילתי. הודות לשימוש באופיו של הפילם-נואר, גרניק נמנעת מכל קיטש ומביטה בחיים של גיבוריה בצורה חסרת פשרות ולא נצלנית. יתרה מכך, כיוון שהמבט הריאליסטי הזה מסתתר מאחורי עלילת מתח, היא חוסכת לנו את התחושה שזהו סרט על "כלום", ומצליחה גם להשאיר אותנו בתכונה לאורך כל הדרך וגם להכניס אותנו לעורן של הדמויות הראשיות.

למעשה, אפשר אף לומר כי "קר עד העצם" לוקח את החספוס של הפילם-נואר צעד אחד קדימה. הסיבה לכך היא שהוא מציג את אחת הסצינות האכזריות ביותר שנראו על המסך הגדול מחוץ לעולם האימה. ברגע זה, מגלה רי את משמעות הקלישאה ולפיה רק החזקים שורדים, וכל צופה שפוי בדעתו מתקשה לעכל את הזוועה הגרפית של המעשה שלה ואת קור-הרוח הפנימי שבו הוא יוצא לפועל. וכך, למרבה האירוניה, מבין כל הקולנוענים האמריקאים, מי שיצרו את מופעי האלימות הקשוחים ביותר של השנים האחרונות הן דווקא נשים – קתרין ביגלו ב"מטען הכאב" וגרניק כאן. ואולי דווקא היעדר המאצ'ואיזם הוא שמאפשר ליוצרות לחשוף כמה פגיע הוא הגוף האנושי וכמה קל לכל אחד לעולל כרצונו לגופו של האחר.

הסצנה המדוברת היא כמובן רגע השיא של הסרט ולמען האמת אחד הרגעים הקולנועיים החזקים של השנים האחרונות, אבל דווקא היא חושפת את החולשה של "קר עד העצם": חסרים בו עוד רגעים שתהיה בהם ולו מעט מן העוצמה שלו. אמנם הסרט יוצר את התחושה שאנו זוכים בחלון הצצה אמין והגון במציאות שלא הכרנו, וזה נכון שלאורך כל הדרך נשמרים ההזדהות עם הגיבורה, הסקרנות סביב עולמה והדאגה לגורלה, אבל גרניק מתקשה לתת גמול הולם לכל אלה, ולמרות התעוזה הבסיסית שלה אין לה את המעוף שיסחוף לחלוטין את הקהל. זו אמנם דרישה גדולה, אבל דווקא כיוון ש"קר עד העצם" מסרב לראות בעצמו סרט קטן ומוגבל, נראה שהוגן לבקש אותה.

קיימת גם סיבה נוספת לכך שהצופים מתקשים להתמסר לחלוטין ל"קר עד העצם": העובדה שהוא נהנה מן היתרונות של הפילם-נואר אבל גם מהחיסרון הבולט שלו, חוסר הקוהרנטיות של העלילה עתירת התסבוכות. וכך, אמנם נקודות המוצא והסיום של העלילה ברורות, אבל בתווך קשה להבין מי נגד מי ולמה, וזה מתסכל ומנכר.

לאור הפגמים הללו, יהיו שיאמרו כי הסיבה היחידה ש"קר עד העצם" זכה לקבלת פנים כה חמה אצל התקשורת והממסד היא זירת ההתרחשות הייחודית שלו, שהפכה אותו לגימיק אטרקטיבי ולנציג האמריקנה בעונת הפרסים. זו אמירה שגויה מכמה סיבות: ראשית, החולשות של "קר עד העצם" לא מבטלות אותו לחלוטין והוא נותר ראוי להערכה. שנית, פיסת האדמה שבה מתחולל הסרט אינה סתם רקע אלא חלק מהותי ממנו, והתנאים הסביבתיים והמנהגים שבה חשובים בדיוק כמו כל אחת מן הדמויות. גרניק אינה מנצלת את הרי האוזרק כדי להגביר את החשיפה של "קר עד העצם" אלא להפך: היא משתמשת בסרט כדי להגדיל את החשיפה של המתרחש בהרים הללו.

חשוב מכל, אף שהסרט נטוע בהקשר חברתי, בכל זאת יש בו ממד אוניברסלי, ולכן הוא מתגלה כהרבה יותר מאשר מחקר אנתרופולוגי. אחרי הכל, מה שקורה לגיבורה שלו הוא מנת חלקם של כל בני המין האנושי. בדיוק כפי שקורה לכל אחד מאיתנו, גם היא מגיעה לשלב שבו עליה לגלות מה ממתין לה שם בחוץ, והיא מבינה כתוצאה מכך מה זה העולם - מקום לא הוגן, שמסוכן בו, וגם קר בו. קר עד העצם.