"זה לא בשבילי"

אחרי שכל העולם גילה את קותימאן, במקור אופיר קותיאל (הוא לא זוכר מאיפה הגיע הכינוי שהוא כיום גם מותג) דרך פרויקט "ThruYOU", אותו פרויקט שירים מפורסם המורכב מסרטוני נגינה הזויים ביו-טיוב, קבעו לו לא מעט ראיונות בחוץ לארץ. עיתונאים זרים נדהמו מהטור ההנדסי של הגולשים שנהרו לעמוד הבית של הפרויקט וצפו שוב ושוב בפאזל המדהים שהפך ילד עם תופים וקשיש עם גיטרה לשירי פופ עגולים ומקסימים.

עיתונאים מה-BBC, מהניו יורקר, מהניו יורק טיימס – כולם חיפשו את האיש שלקח את האינטרנט ולקראת סוף העשור הגשים את הפוטנציאל שטמון בו כדי להציל את המוזיקה. אחד מהם קותימאן זוכר במיוחד. "אמרו לי את השם שלו אז חיפשתי אותו באינטרנט כדי להבין עם מי אני מדבר ופתאום אני מוצא תמונות שלו עם קלינטון", הוא מספר. "הבנתי שהמראיין שלי סלב. אז הוא מתקשר ואומר לי 'קותימאן, עכשיו שאתה מפורסם, מה דעתך על העתיד של המוזיקה?'. הקשבתי לשאלה וחשבתי – זה בוקר עכשיו, אני עם קפה וכפכפים, לפני חודש לא היה לי מושג מאיפה אני מביא שכר דירה והוא שואל אותי על העתיד של המוזיקה. אמרתי לו שאני בקושי יודע על העבר שלה, קצת קשה לי לענות כרגע מה יהיה בעתיד".

אפשר ללמוד המון מהסיפור הזה על אחד המוזיקאים החשובים של 2009 ולמעשה של העשור בכלל, אדם שיצר מצד אחד שיר הלל לחופש המחשבה והיצירה שיש ברשת ומצד שני מודה שעד לפני כמה שנים, לא היה לו מושג מי זה ג'יימס בראון. בראיון מיוחד, ולא שכיח בכלל, לוואלה! תרבות (הוא פשוט מאמין שאין לו הרבה מה להגיד, אז אין טעם להתראיין), קותימאן מסביר איך אדם שטוען שלא שם דיסק במערכת כבר שלוש שנים, הצליח ליצור פרויקט שהוא נושא למסות פילוסופיות אודות טבע האדם וחירותו. "הכל התחיל מזה שפשוט רציתי להשתפר בגיטרה ופסנתר, אז חיפשתי סרטוני הדרכה ביו טיוב", הוא אומר.

"אני אוהב לבד. עם המחשב, ברגע שלא בא לך אתה לוחץ פאוז ואף אחד לא נעלב. הגעתי ככה לאיזה מתופף שהלחין גרוב, הסביר אותו תוך כדי ובצורה ממש מצחיקה. הסתובבתי עם הרעיון לקחת את הסרטון הזה ולהקליט עליו פלייבק, התלהבתי מזה, הורדתי עוד סרט שלו וניסיתי לנגן גיטרה על גבי הקטע ואז זה היכה בי – אני אקח גיטרה מהיו טיוב שתנגן איתו. תוך חודשיים נכנסתי לזה, ישבתי על זה כל הזמן, אשכרה כל הזמן שיש. באותה תקופה הדבר היחיד שעשיתי חוץ מלעבוד על זה היה לגלוש, אז הייתי עובד עד ארבע בבוקר ובחמש לוקח את הגלשן, גולש וחוזר לישון, במשך חודשיים. זו היתה תקופה קסומה ועמוקה מבחינה רוחנית".

"זה לא נכון, הפילוסופיה תמיד היתה שם, רק לא שמרתי את המחשבות על זה, כך שאני לא יכול לומר מה בדיוק חשבתי. אני יודע שמרוב עבודה לא יכולתי להישאר רק בקטע הטכני. בשלב מסוים אתה לא מחפש סימפולים, אתה מתחיל לחפש אנשים. אתה חותך בן אדם כל כך הרבה שעות, אתה מתחיל להיקשר אליו. בשלב מסוים, רציתי למצוא אנשים שאני אוהב".

"מלא, עם תגובות מרגשות מאד. דיברתי עם חלקם בטלפון, אפילו אמא של אחד מהנגנים כתבה לי תודה גדולה על שהבאתי כבוד למשפחה שלהם. אני מודה שלא ציפיתי לבום הזה. כן הרגשתי משהו מיוחד, כן נורא התלהבתי מזה, קמתי לעבודה הזו בכל יום בהתרגשות של 'וואו, מה אני אמצא היום', אבל מביך אותי להיות ברשימה הזו של ה-TIME, ליד טילים וחיסון לאיידס".

"אני ממש זוכר את הרגע הזה. עבדנו על התקליט של קרולינה, שיצא ממש עכשיו. במקביל, בנינו אתר לפרויקט שלי עם שני מעצבים. הם שלחו לי לינק שאבחן את האתר, העברתי את זה לעשר או 15 חברים קרובים וביקשתי מהם לא להעביר ולא לספר לאף אחד. יומיים אחרי זה אנחנו שוב באולפן, אני נכנס למייספייס ואני רואה 25 הודעות שלא נקראו, כשרק אתמול בדקתי את התיבה ולא היה שם כלום. נכנסתי וראיתי שהכל הודעות שקשורות לפרויקט. קראתי הכל, חזרתי הביתה, מרחק 15 דקות מהאולפן ושוב – 70 הודעות שלא נקראו. במשך שבועיים זה לא הפסיק, פשוט לא עמדתי בקצב של זה ואז התחיל המבול האמיתי. אפילו לא הספקנו לחשוב איך ליחצן את זה בקטן וכבר היינו עם מיליון כניסות".

"האמת שתוך כדי שעבדתי על הפרויקט נבהלתי וחשבתי שלא אוכל לחזור לנגן רגיל. לא ידעתי איך זה בכלל יהיה, לחזור לסגנון העבודה הזה, לא ידעתי איך בכלל לבחור משהו לנגן לעומת האפשרות לחפש, לחפש ולחפש, בקושי למצוא משהו מתאים ועדיין להגיד הללויה על כל אחד שניגן מכוון. נהניתי מהמוגבלות של 'ThruYOU', מהמאבק שבו. היה לי משבר קטן, משבריקו, וחשבתי איך לעזאזל אני אעשה מוזיקה ואחרי ההצלחה זה היה מלחיץ – 'מה כבר תביא שייכנס לרשימת ההמצאות הגדולות של השנה'. בתקופה האחרונה אני נרגע וחוזר לעצמי, למקום שבו אני אוהב ליצור. אני פחות חושב מה לעשות, יותר חושב מאיפה זה בא – זה אולי נשמע פלצני, אבל אני בטוח שלכל אמן יש מקום שבו הוא באמת יוצר בתמימות, מתוך אהבה ופחות מחשבה על מה יגידו".

אמנים הרבה יותר מנוסים ופחות נחבאים אל הכלים מקותימאן נפגעו בעבר מלחצים כדוגמת אלה שהופעלו עליו אחרי "ThruYOU", אבל הוא שמר על קור רוח, לא מעט בגלל ההיסטוריה הפרטית שלו. הוא גדל בזיכרון יעקב לזוג הורים שלא הבין למה הבן שלהם לא מתמיד בתחביבים מהם כל כך התלהב. כשהשתגע על טניס, ההורים קנו לו מחבט, אבל הוא כבר היה בעניין של שחייה. לאחר מכן גילה את המוזיקה ונטש את התיכון, למד ברימון ונטש גם אותו, שקל להתגייס לקרבי ולא התגייס, פשוט כי הרגיש שזה לא בשבילו.

בכלל, המונח "זה לא בשבילי", הוא מוטיב חוזר באסטרטגיית החיים של קותימן, כפי שהוא מעיד על עצמו. "מלא דברים שהתחלתי בהתלהבות טוטאלית עזבתי בשניה שנמאס לי. הרבה פעמים בתקופה שאחרי העזיבה יש לי כאב כזה, פסיכולוגי, כנראה בגלל ההורים שאמרו לי 'איך השקענו בך, קנינו לך מחבט כזה וכזה ואתה עוזב', אבל עם השנים הבנתי שזה נפלא, שזה משחרר".

"כן. פעם באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי 'ניגנתי עם X' והיא אמרה 'בסדר' ביובש. עכשיו הם מגלים את ההצלחה שלי לבד ונראה לי שהם שקטים. אני מרגיש שאת הפינה הזו איתם סגרתי".

יש הרבה דברים שההורים של קותימן יכולים להיות מרוצים מהם כרגע. רשימת העבודות הנוכחית שלו כוללת כרגע קמפיין וידיאו מוזיקלי עם חברת Vodafone, עבודת מאש-אפ עם חברת יוניברסל העולמית הכוללת קליפים של אמינם, בק, אבבא, אריקה באדו ועוד ("ThruYOU גרסת הסלבס", הוא קורא לזה), וכן הצעות עבודה עם שמות גדולים מחו"ל שהוא מסרב לחשוף כרגע. " זה בטח יגרור טוקבקים בוואלה!, אבל אין מה לעשות, יותר כיף לעבוד בחו"ל", הוא אומר.

"כי זה כמו שבא אמן לישראל וכולם מתייחסים אליו 'וואו, הוא מצרפת', אפילו שיש כאן עשר להקות שמנגנות יותר טוב. כשאתה מצליח בחו"ל, בארץ יותר מעריכים אותך, ובחו"ל זה הפוך – אני עוד מישהו מהעולם. כאן, כשאתה בא לפגישה, רואים אותך ואומרים 'מה, אתה מפלורנטין, לא?' וישר קוראים לך 'אחי'. זה לא שאני מחפש את הקור אלא סוג של ריספקט – אתה מרגיש אמן, אתה מרגיש מישהו. כשיוניברסל מדברים אליך יפה ומעריכים אותך, אתה אומר 'וואו, זה מדהים'".

"בחו"ל יש יותר מקום להכל, זה ברור. תראה, אני מאד רוצה לעשות דברים בארץ, אני גם עושה. אבל אני רוצה להגיע כמה שיותר רחוק, כמו כולם, ולעבוד עם אמנים גדולים ומה לעשות – הכל יותר גדול בחו"ל".

אנחנו עומדים לקראת סיום השיחה. בערב, קותימאן מצטרף כקלידן בלהקת פאנקנשטיין, להקה גדולה יחסית מבחינת מספר הנגנים שלה, מה שמאפשר לו לחזור לעמדה האהובה עליו, האחורית, להיות זה שמתחבא מאחורי משקפי שמש גדולים. וזו בדיוק היכולת שלו להגיע לצד הקדמי של מקדמי החשיפה הגדולים בעולם מבלי לחשוף את עצמו שפותרת את הסתירה בין השלווה הסטואית שלו למשפט השאפתני שהוא שחרר רק לפני כמה דקות.

הוא מספר כי סירב לכמה הצעות כלכליות להפליא שניסו להוציא את "ThruYOU" באופן מסחרי, כי הרגיש שהרוויח מספיק מהחשיפה ואינו מעוניין גם בתגמול חומרי על כך. זה לא רק סימן לסוג של צניעות אלא גם לאדם שלא באמת יודע מה לעשות עם ההכרה שקיבל עד כה. "אני עדיין שואל את עצמי אם זה חשוב לי בכלל", הוא אומר בכנות. "הפחד מכישלון בא והולך".

"בזה שאני עדיין לא תופס לפעמים את כל מה שקרה פה. כל המחמאות האלו, זה נראה לי כמו מילים על המסך. לפעמים כן נופל לי האסימון וזה כיף, כיף להצליח. אני נזכר בילדות שלי וחושב, 'אני בסך הכל קותימאן מזיכרון יעקב'".