סילבסטר סט-אלון

סיכומי שנה הם תמיד מבלבלים. מה עדיף? לבחור את האלבום הכי "טוב", במובן האיכותי של המילה, את האלבומים שפרצו גבולות שלא הכרת, או פשוט מאוד – את האלבומים שהקשבת להם הכי הרבה, כי מסיבה זו או אחרת הם תפסו אותך הכי חזק. כשהאזנתי לאחרונים של ה-Liars והדצמבריסיסט, חשבתי לכל האורך "מדהים – איזה יופי", אבל בסופו של דבר הם נבלעו מתחת לעשרות אלבומים אחרים. הוט צ'יפ הוציאו את אלבום ההאוס הראשון שהצלחתי לאהוב ואפילו להעביר עותקים שלו לאחרים. אבל בואו נודה בזה – אלבומים ששמעת שבוע-שבועיים לא יכולים להיות אלבומי השנה שלך, ולכן החלטתי לבחור באלו ששמעתי הכי הרבה.

לפני שמתחילים, הנה האלבומים שכמעט ונכנסו לרשימה:

Rock Plazw Central - Rock Plaza Central
We Are the Pipettes - The Pipettes
Ships - Danielson
Public Warning! - Lady Sovereign
Shut Up I Am Dreaming - Sunset Rubdown
Be Your Own Pet - Be Your Own Pet
Night Ripper - Girl Talk
Citrus - Asobi Seksu
Gulag Orkestar - Beirut
Doctor's Advocate - The Game

בהתחלה הייתי בטוח שהאלבום הזה הוא 40 דקות של הנאה מסיבתית ותו לו. עם הזמן הבנתי, אם תרשו לי להיסחף, שמדובר באלבום הPאנק-Fאנק הכי טוב שיצא עד היום. הנוסחא הזו של חמש נערות ברזילאיות מחרמנות עם מבטא חמוד ובחור אחד מניאק שחווה יותר דברים טובים הוכיחה את עצמה, ולנו, בנים ובנות כאחד, נשאר רק להזיל ריר.

ריק רוס ו-T.I אולי סיפקו סינגלים מעולים, דה גיים הפתיע באלבום גנגסטה מרשים, אבל זו השנה של מלך המפרץ והאיש שכנראה המציא חצי מהסלנג השחור. הוא אבי ה-Hyphy – ז'אנר מטונף של היפ-הופ, שמעודד אנשים לקפוץ בטפשות או משהו כזה והאלבום האחרון שלו הוא זריקת אנרגיה מטורפת שמתעלה על הניסיונות המקבילים של די ג'יי שדואו ו-Too $hort, ומשכיחה לרגע את העובדה המבאסת ש-E40 פועל ועוזר לצעירים לצאת מהגטו, ללכת לקולג' ולהפסיק עם האלימות (בסוף הוא גם יכחיד את ההיפ-הופ).

ג'יימס מרפי מ-LCD Soundsystem כינה את אוון אשוורת', האיש הבודד שמאחורי פרויקט הלואו-פיי Casiotone For The Painfully Alone, "מוריסי של שנות ה-2000". הוא לבטח התכוון לסגנון הכתיבה הקודר, הפשטני והמדהים שלו, כי מבחינה מוזיקלית, אין הרבה קשר ויש יותר דמיון לפוסטל סרוויס ולאראב סטראפ. השירים פה הם הדבר הכי מחמם שיש ולא תרגישו יותר בבית עם שום אלבום אחר.

לא ברור מה יש באלבום הזה שאין באלפי אלבומי קאונטרי-סול-פולק אחרים. זה משהו גדול שקשה לשים עליו את האצבע (באופן מילולי). תיאורטית, אין משהו אמיתי שמפריד את ג'ני לואיס מניקו קייס או מקבליה – הקול שלה צלול, העבר שלה מבריק (ריילו קיילי, פוסטל סרוויס) ולפעמים נדמה שכל מה שנשאר ממנה בימנו זה העובדה שהיא האמאמא של כל הכוסיות באינדי. אני מקווה שלא זה מה שגרם לי לשמוע את האלבום הזה בלי סוף, עד שהכרתי את כל השירים שבו בעל-פה.

סוג של אלבום קונספט על השלטון הנוצרי, הדורסני והפאשיסטי של ארצות הברית מתאים יותר לתחילת המילניום – התקופה שבה ספרים של נעמי קליין וקאלה לאסן נמכרו כאילו היו נעליים של נייק, אך הת'רמלס הצליחו לנתב את המוטיבים הללו לכיוונים מתוחכמים יותר, ובעזרת שכלול מוזיקלי (שכמעט ומנופף לשלום ל-DIY) קיבלנו את אלבום הPאנק-פופ הטוב של השנה.

לרוב, לא תמצאו אותי מנענע את התחת יותר מדי, אבל ברגע שהדיסק הזה נכנס למערכת אי אפשר לשבת בשקט – באסים מטורפים, סינתיסייזרים מרטיטים, ובעצם הפקת ההיפ-הופ הטובה של השנה, שמאחדת את הראפ הסליזי של אם-סי נעים ג'ואן עם ההפקה המלוטשת והמקפיצה של XXXchange. השמועות אומרות שאפילו ברייט-אייז שיחק אותה סרסור כשהוא שמע את הצלילים האלו.

לא ברור מה קדם למה – מייספייס הפך ללהיט וחשף את העולם לארקטיק מאנקיז, או שמא, ארקטיק מאנקיז תפסו תאוצה והכירו לעולם את מייספייס. בכל אופן, 2006 תיזכר כשנה של הקופים הבריטים המחוצ'קנים, שאולי לא סיפקנו לנו שום דבר חדש, אך בלוגרים וכתבי מוזיקה (ואני ביניהם), נהנו מכל שנייה באלבום הבכורה שלהם.

שורה כמו "מנשקת טוב, אבל לא נוצריה אדוקה / רקדנית ממש מוצלחת / אבל לא חברה כל כך טובה" יכולה להגיע רק מפיו של גאון מילולי כמו קרייג פין. באלבום האחרון של ההולד סטדי פין הביא את יכולת מספר הסיפורים שלו לשיא, וזה ללא ספק האלבום עם העומק הטקסטואלי הכי מהותי שנשמע השנה. בשילוב לגיטרות דופקות, המון פסנתרים ושירה מונוטונית מהפנטת, קיבלנו את אלבום הרוק של השנה.

שיו שיו היא להקה שתבעט לכם פרצוף, תרקוד לכם על הבטן, תפוצץ לכם את כל שקיות הסיליקון שנמצאות בגוף שלכם ואחרי הכל, תשאיר אתכם לבד ברחוב, מדממים על המדרכה, בכדי שתחשבו על מה שעשיתם. באלבום האחרון שלהם הם ירדו טיפה לעם – השאירו את המוטיב האקספרמנטלי בפנים, ואיכשהו יצרו ממנו משהו קומוניקטיבי. יחסית. זו יצירה מורכבת, מלודית, מפחידה, מטלטלת, ובעיקר, יחידה מסוגה.

כל מי שאי פעם קרא משהו שכתבתי יכל לראות את זה בא. אבל זו לא אשמתי – זו אשמת ג'ואנה. מה לעשות, היא מושלמת מדי, והיא עשתה את זה שוב. אמנם הבכורה שלה מ-2004 הוא עדיין אלבום עשור והחדש רק אלבום השנה, אבל תהיו בטוחים שהוא רחוק מלאכזב. "Ys" מלוטש על גבול האבסורד ולרבים קשה מדי להאזנה (חמישה קטעים ב-56 דקות). השתתפו בו השמות הכי גדולים של האלטרנטיב (ואן דייק פארקס, ג'ים אורורק, סטיב אלביני, סמוג) ושלל כלי נגינה, ועדיין שמים לב אך ורק לג'ואנה ולנבל, תוך כדי שמנסים לחשב בכמה רמות האלבום הזה טוב יותר מכל דבר אחר שיצא השנה.