תרמינל ז'טם

"בקושי אמנות / בקושי גוועים / בקושי אמנות / בקושי זבל" טענו ה-Thermals באלבום הבכורה שלהם, כשהם בזים לסצנת האינדי ה"האמנותית" שיצרה אותם – "בלי התייחסות עצמית / בלי להשתגע / בלי אייקוני תרבות" – הם מקיאים עוד קצת שאריות אלכוהול לבקבוק המינרלים שממנו הם שותים.

אמת. עולם האינדי כמעט ולא מקבל אייקוני תרבות לחיקו. בשלבים מסוימים הוא נדבק לרדיוהד, הסטרוקס, נירוונה, הוויט סטרייפס (והרשימה עוד ארוכה) – אך ברגע שאלו אומצו על ידי התקשורת, ההיפסטרים עברו ללהקה הבאה שאף אחד לא שמע עליה. ככה זה, בעד תרבות שונה ומיוחדת ובלה בלה בלה, אך בפועל, כשמישהו מצליח, זורקים אבנים על מי שלובש חולצות שלו. אלוהים, אפילו ה-Pipettes כבר לא שוות כלום כי שיר שלהן נכנס לגלגל"צ.

דווקא הת'רמלס, בשלוש השנים שעברו מאז יציאת אותו אלבום בכורה, הצליחו לבסס עצמם כאיזשהם אייקוני תרבות של האלטרנטיב – כנראה בגלל שאף אחד לא ממש מדבר עליהם. בשקט בשקט, בלי לשים לב, הם פעלו בלייבל האיכותי סאב פופ, ועכשיו הם שיחררו את אלבומם השלישי, "The Body The Blood The Machine". את השניים הקודמים אני מכיר מצוין – שמעתי אותם עשרות פעמים, אני מכיר את כל המילים בעל פה וכשאני מתלבט יותר מדקה מה לשמוע באוזניות, אני פונה אליהם - תמיד בא לי על הת'רמלס.

העובדה הזו לא הייתה ברורה לי. למען האמת, הפנמתי שכך אני פועל רק לפני כמה ימים, כשהתחלתי לשמוע את החדש, והבנתי שזו אחת מהלהקות האהובות עליי. רחרחתי קצת בסביבה והבנתי שאני לא לבד. מסתבר שהמון מעריצים את הלהקה, אבל זה לא ממש ידוע – כי מי לעזאזל מזכיר את הת'רמלס בשיחת חולין?

עבור מי שלא נמנה על המעריצים האנונימיים, נעשה קצת סדר. הת'רמלס באו אלינו מפורטלנד, וחבריה היו פעילים בהרכבי אינדי רבים לפני כן – האטץ' אנד קאת'י ו-All Girl Summer Fun Band הן רק דוגמאות בודדות. מדובר בשלישיה, שבעת הקלטת האלבום החדש הפכה לצמד (המתופף עזב), וכיום חזרה להיות שלישיה בכדי שיהיה נוח בהופעות.

את האלבום הראשון שלהם, "More Parts Per Million", הם הקליטו DIY על טייפ במטבח - זה היה Pאנק כועס ומלוכלך, שאיכשהו הגיע לאוזניו של בן גיברד (דת' קאב פור קיוטי, פוסטל סרוויס) שהתלהב וחיבר אותם לסאב פופ, שהוציאו את האלבום אצלם. האלבום השני כבר הופק באולפן ע"י כריס וואלה (גם כן דת' קאב פור קיוטי, וכבר פעם עשינו את החיבור בין השם שלו לאתר שלנו, אז בואו נרד מזה). וואלה סיפק לאלבום נפח מקצועי יותר, אך השאיר את שני המאפיינים העיקריים של הת'רמלס – טקסטים פוליטיים אבסטרקטיים, ומוזיקה מחוספסת שמשלבת את הPאנק של הראמונס עם סולן ששר כמו בלהקות סקייט-Pאנק אמריקאית (NoFX, Rancid וכו').

את האלבום החדש הפיק ברנדן קנטי, המתופף של Fugazi האגדית. הוא קילף עוד קצת משכבת הלכלוך, ונתן לשני החברים הנותרים, האטץ' האריס (במקור, הסולן והגיטריסט) וקאת'י פוסטר (במקור, הבאסיסטית) להשתלט ברוטציה גם על התופים, הקלידים וכלי ההקשה השונים. אווירת הלואו-פיי המרדנית לא הלכה לשום מקום, היא פשוט עברה מהמוזיקה לטקסטים, שכיום, פחות מופשטים ויותר נוקבים.

השירים ב-"The Body The Blood The Machine" מדברים בעיקר על השלטון הנוצרי, הדורסני והפאשיסטי של ארצות הברית. מסעות הצלב לא הסתיימו, הם פשוט פחות בולטים לעין, והת'רמלס רוצים לברוח מהכל – זהו אלבום מחאה שדוגל באסקפיזם, סלידה מהאל ומערכים אמריקאים – כבר שמענו את זה אלף פעם: משתלטים לנו על המחשבה, מנצלים אותנו, אנחנו עבדים של תרבות הצריכה (אתם יכולים להמשיך בעצמכם), אבל הדרך שבה האריס בוחר להציג את הדברים, השנינויות הקטנות שלו ושינויי הטונים שכל כך מזוהים איתו, כל כך נוגעת, עד שהציניקן הגדול ביותר יכול להשתכנע ולרוץ לבית הלבן לרסס כמה מעונבים - מעשה שישלים את התפילה שנאמרה באלבום השני של הת'רמלס – "מתפלל למדינה חדשה / מתפלל להתנקשות".

אז נכון, אפשר להאשים אותם שהם התרככו טיפה, שהתופים שלהם פחות רועמים והדיסטורשנים שלהם פחות מאיימים, אבל זה דווקא נחמד שפתאום באמצע האלבום, בין שיר רועש יותר לשיר רועש פחות, יש גם את "Test Pattern", כמעט-בלדה שנדמה שצ'רלי מגירה עזר בה על הגיטרה, ושילדי פריפריה ייהנו לנגן אותה באקוסטית כשהם באים לחוף הים בתל-אביב. בואו רק נקווה שזה לא יהרוס את התהוותם של הת'רמלס כאייקוני תרבות – מעולים מעולים, אבל מבחינת עולם האינדי, אין דבר גרוע יותר ממוזיקה שנאהבת בפריפריה. בררררר... יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה.

הת'רמלס, "The Body The Blood The Machine" (ייבוא, סאב פופ)