רובנו רוצים להאמין בעולם טוב יותר. אנחנו רוצים להאמין שהאומה הגדולה והחזקה בתבל יכולה להיות מנוהלת על ידי אנשים בעלי כוונות טובות ואידיאלים אמיתיים שנלחמים במציאות הקשה ומנסים - באמת מנסים - ליצור עולם טוב יותר. זאת הסיבה ש"הבית הלבן", סדרתם הקודמת של אהרון סורקין ותומאס שלאם, זכתה להצלחה רבה כל כך.
רוב האנשים אינם זוכרים - ומי שניזון מערוצי הטלוויזיה המקומיים בלבד אינו מכיר- את הסדרה הראשונה של סורקין ושלאם, ששרדה שתי עונות בלבד, במהלכן התקשתה להצליח ברייטינג. הסדרה ההיא היתה "Sports Night", קומדיה עם אלמנטים דרמטיים על מאחורי הקלעים של תוכנית ספורט יומית, שהיא משדר הדגל של ערוץ כבלים. "Sports Night" היתה מצחיקה, אינטליגנטית ואופטימית. היא עסקה במערכות יחסים ובטלוויזיה ובמסירות וכשרון - כל החומרים והמרכיבים, שנוצקו גם לסדרות הבאות של סורקין.
אבל רוב האנשים לא צפו בה. לכו תבינו - סדרה עם פליסיטי הפמן ופיטר קראוס ורוברט גיום וסברינה לויד, והרייטינג שלה היה בזבל. גם כשהוסיפו את ויליאם ה' מייסי (בתפקיד מומחה לרייטינג, לא פחות), זה לא עזר. אלמלא היתה סדרה בתקציב נמוך יחסית, ואלמלא שודרה בתקופה סובלנית יותר, "ספורטס נייט" היתה יורדת מהמסכים מהר יותר מ"משפחת קמיצ'לי", או במקרה דנן, "סטודיו 60", שעולה הערב בערוצי יס סטארז.
עוד בוואלה!
אולפן קליטה
למה נכשלו שתי הסדרות האלה? סדרות עם צוות שחקנים משובח, במאי הטלוויזיה הטוב ביותר של העשור האחרון ואחד התסריטאים החשובים והטובים ביותר בתעשייה; ואיך זה שבתווך, הפכה "הבית הלבן", סדרה עם גנום זהה פחות או יותר, להצלחה היסטרית לעומת אחיותיה הכושלות? התשובה, לדעתי, טמונה בדרך בה אנשים רואים את הטלוויזיה שלהם. "סטודיו 60" עוסקת בתוכנית מערכונים שבועית, הדומה מאד ל-SNL, אליה שבים שני בוגרים מוכשרים של התוכנית כדי להציל אותה מעצמה.
אנחנו רוצים להאמין, כאמור, שנשיא המדינה החזקה בעולם אינו אידיוט. אבל מנהלי ויוצרי הטלוויזיה? כלפיהם איבדנו מזמן את האמון. החלקים היחידים ב"סטודיו 60" שנראו אמינים היו הפלאשבקים בפרק 15, מהזמנים בהם הגיבורים היו זוטרים וחדשים. אז היתה המערכת אכזרית ותחרותית ורצחנית. אבל ב"סטודיו 60" של מאט אלבי ודני טריפ (מת'יו פרי ובראדלי וויטפורד), האווירה נחמדה יותר. שם יש לכולם כוונות טובות ואם רק תבקש גם יעסו לך את כפות הרגליים. אפילו יו"ר חברת הטלוויזיה, שמתחיל בתור טיפוס שחצן, יהיר, נטול מוסר ורודף רייטינג, הוא - בסופו של דבר - איש עקרונות ואדם חיובי.
לזה קשה לנו להאמין. את זה קשה לנו לקבל. היינו מוכנים לקבל את האוטופיה של "הבית הלבן" כי רצינו בה. רצינו בה נואשות. רצינו בה עוד יותר אחרי שבוש עלה לשלטון. קשה לנו לקבל את אותה האוטופיה בשואוביז. שנים של טבלואידים, וואלה!סלבס וערוץ E לימדו אותנו שאין אוטופיה בעולם הטלוויזיוני. קשה לנו להאמין, שאדם אחד יכול לכתוב תוכנית מערכונים שבועית לבדו, מכיוון שאנחנו רואים את רשימת הקרדיטים בסוף של SNL ושל "ארץ נהדרת". קשה לנו להאמין, שהכוכבים הם כולם נשמות טובות, כי אנחנו יודעים שרובם פצצות אגו פסיכוטיות. במלים אחרות הכלת הדינמיקה והאידיאלים של "הבית הלבן" על הנעשה מאחורי הקלעים של הטלוויזיה נושא שתחושת האמינות בדיון בו מחייבת - נראית מפוברקת מהרגע הראשון.
60 שניות על כישלון טלוויזיוני
וחוסר האמונה שלנו השפיע על הסדרה. הרייטינג ירד והסדרה הפכה בהדרגה לפחות שנונה, פחות מהירה, פחות מבריקה. היא הפכה לעוד סדרה אמריקאית וכבר לא נשמעה כמו סדרה של סורקין.
בפרק ששודר בשבוע שעבר, אולי הפרק האחרון בסדרה, דובר לראשונה על ירידה ברייטינג של התוכנית שבתוך התוכנית. זה היה מגע אירוני חביב, לאור העובדה שנוצר הרושם שהתוכנית ממריאה לגבהים חדשים - בעוד הסדרה שעוסקת בה נופלת ברייטינג ונמצאת בסכנת ביטול בלתי פוסקת.
באופן רשמי, "סטודיו 60" עדיין לא בוטלה. היא יוצאת ל"חופשה". ויכול להיות שהפרקים הנותרים שצולמו עוד ישודרו. אבל עלייתה של "The Black Donnellys" (עוד סדרה עם פיילוט מעולה, אגב) במשבצת שלה מסמן למעשה את הסוף.
אישית, הייתי ממליץ לסורקין לחזור לעסוק בתחומים בהם קל לנו יותר להאמין לאידיליות שלו. צבא נשמע כמו רעיון לא רע. אני הייתי שמח לראות סדרה שבה צבא ארצות הברית לא נראה כמו שהוא מצטייר בעיראק. זה היה מקל עלי לישון בלילות, הידיעה שלפחות במציאות החלופית של הטלוויזיה, קיים עדיין טוהר נשק. מאחורי הקלעים של הטלוויזיה, לרגע לא האמנתי בכך.
סטודיו 60 משודרת בימי שני ב-22:00, בסטארז 1