THE END

2007 הייתה שנה מגוונת, מעניינת ומצוינת לקולנוע. אמנם נעשו השנה לא מעט סרטים מטומטמים, שהיה מוטב אילו לא היו נעשים, ואמנם נסגרו השנה לא מעט אולמות קולנוע, שהיה מוטב אילו לא היו נסגרים, אך כל זאת לא שינה את העובדה שמספר מרשים של יצירות מרגשות ומסעירות הצליח למצוא את דרכן לאישונינו וללבנו. בצל הדיבור המתמשך על גסיסתו האיטית של המדיום הקולנועי, הוכיחה השנה האחרונה מעל לכל ספק שהשמועות על מותו היו מוקדמות בהחלט. מתעקשים שלא להסכים? להלן עשר הוכחות חותכות.

בואו נודה בזה: סרטים ישראליים אינם טובים במיוחד. למרות המאמצים האדירים שמושקעים ביצירות המקומיות, לרוב אני מוצא את עצמו מחפש דרכים עדינות לבטא את הערכתי כלפי הכוונות הטובות של היוצרים ודרכים עדינות עוד יותר כדי לבטא את חוסר שביעות הרצון שלי מהתוצאה הסופית. אבל ב-2007 הקולנוע הישראלי לא היה זקוק לי או לאנשים מסוגי כדי לזכות באישור הנכסף. אם לא די בכך שכמעט בכל חודש התגלגל אל האולמות סרט ישראלי חדש, מושקע ומסקרן ("הסודות", "נודל", "תנועה מגונה", "וסרמיל"), הרי שכמעט ולא היה פסטיבל בינלאומי חשוב השנה שלא טפח בעוצמה על כתפו של יוצר ישראלי כלשהו והעניק לסרטו פרס. "בופור" שיחק אותה בברלין, "חופשת קיץ" שיחק אותה בטרייבקה, "מדוזות" ו"ביקור התזמורת" שיחקו אותה בקאן. ולכל ההישגים האלה הצטרפו גם פרסים פחות יוקרתיים בפסטיבלים קטנים יותר. כן, ב-2007 הקולנוע הישראלי היה בכל מקום (יעיד על כך הספיישל המכובד שהקדיש לו "וראייטי"), ורק הקולנוע הרומני היה אופנתי ממנו.

אם לא די בכל אלה, הרי שגם לא מעט שחקנים ישראלים מצאו את עצמם מלוהקים לתפקידי משנה בסרטים הוליוודיים (מוני מושונוב, איילת זורר ועוד), והדג נחש מצאו את עצמם בטריילר לסרט החדש של אדם סנדלר. אז באמת כל הכבוד, ושימשיך כך. חבל רק שהסכסוך של יוצרי "ביקור התזמרות" ו"בופור" העיב במשהו על החגיגה. וחבל גם שטרנד ה"בוא נוציא מזה גם פיצ'ר וגם סדרת טלוויזיה" (טרנד שאולי מוכיח את עצמו כלכלית, אך ממש לא הוכיח את עצמו עד עתה מבחינה איכותית) לא פסח השנה על שבי גביזון ודנה מודן. לא לעניין הטרנד הזה. לא לעניין בכלל.

אח, כמה הם היו חסרים, האחים האלה. כן, כן, אני יודע, "ארץ קשוחה", סרטם החדש, יעלה בארץ רק בסוף ינואר, אבל אין מה לעשות: החזרה של יואל ואיתן לפורמה היתה עבורי הדבר החשוב ביותר שקרה ב-2007, ואין מצב שאני מחכה עד ל-2008 כדי לשתף אתכם בזה. את סרטם הראוי האחרון, "האיש שלא היה שם", הוציאו ב-2001, וכך קרה שאת רוב העשור הנוכחי העברנו בלעדיהם. רק עם חזרתם התחוור לי עד כמה התגעגעתי אליהם. עד כמה נוכחותם מרגיעה אותי. כמה טוב לדעת שיש שם בחוץ אנשי קולנוע כמותם. שכל כך מבינים. שכל כך יודעים את העבודה.

"ארץ קשוחה" (שמבוסס על ספר של קורמאק מק'ארתי) עשה את הבכורה שלו בקאן בקיץ האחרון (שם הפסיד את הפרס הגדול לדרמת ההפלות הרומנית המצוינת ומכמירת הלב "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים"), והעובדה שלא נכלל בליין-אפ של פסטיבל ירושלים האחרון או בזה של חיפה היא פשוט ביזיון. בכל מקרה, בשנה שבה היו המון סרטים שווים, המותחן הניהיליסטי המושלם הזה היה השווה מכולם. את הסיפור - אנטי גיבור מוצא מזוודה מלאה בכספי סמים - אולי כבר שמעתם בעבר, אבל אף פעם לא סיפרו לכם אותו ככה. חאווייר בארדם נותן כאן את הופעת חייו, וגם ג'וש ברולין (ניק נולטה החדש) וטומי לי ג'ונס (בתפקיד השריף המזדקן) מעולים. "ארץ קשוחה" הוא קלאסיקה מיידית. תענוג צרוף ומלא הפתעות שיותיר אתכם נרעשים ופסימיים. מאוד-מאוד פסימיים. תאמינו להייפ.

לא רק האחים כהן הפציצו השנה. איך שלא מסתכלים על זה, ב-2007 מצאנו את עצמנו שקועים עד צוואר בקולנוע לא שגרתי, בסרטים מקוריים ומלאי תעוזה. הנה, ללא סדר מסוים, כמה דוגמאות: דיוויד קרוננברג הוציא את "סימנים של כבוד" והצליח, באופן חלקי, להמשיך את השוונג של "היסטוריה של אלימות" (הסרט הכי טוב של 2005); אדגר רייט הוציא את "Hot Fuzz" והצליח, באופן מלא, להמשיך את השוונג של "Shaun of the Dead" (וגם להחזיר לתודעה את "נקודת פריצה"); דיוויד פינצ'ר הגיש את "זודיאק", יצירת מופת אובססיבית ורבת רבדים שתיסכלה צופים רבים והוכיחה לכל הצופים האחרים שהוא במאי גדול; דני בויל יצא לחלל וחזר עם "שמש", סרטו הטוב ביותר מאז "טריינספוטינג"; דיוויד לינץ' נכנס לעומק התודעה המסוייטת שלו ושב משם עם "אינלנד אמפייר", שסיפק עוד מסע מרתק וסתום לשום מקום; טרנטינו ורודריגז איחדו כוחות כדי לעשות את "גריינדהאוס", שהרעיף על צופיו שלוש שעות מענגות וכושלות כלכלית של סטייה, אגו-מאניה ואהבת קולנוע.

מגרמניה קיבלנו את מלודרמת השטאזי המהודקת והמצטיינת "חיים של אחרים", שאמרה כמה דברים מרגשים על בני אדם ועל אמנות; מפיקסאר קיבלנו את יצירת המופת המונפשת "רטטוי", שאמרה כמה דברים לא פחות מרגשים על עכברים ועל אמנות; ובזכות פסטיבל ירושלים גם קיבלנו הזדמנות נדירה לצפות ב"רוצח הכבשים", דרמת האינדי המצוינת של צ'רלס ברנט מ-1977, שנאסרה להקרנה פומבית עד עתה בשל בעיות משפטיות - ומה אפשר להגיד על זה מלבד שהיה שווה לחכות?

חוץ מאלה, גם "המעיין", הטריפ הפסיכדלי-רומנטי של דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום"), ו"מארי אנטואנט", הטריפ הצרפתי-אופנתי של סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו"), בהחלט ראויים לציון, למרות שבתכל'ס שניהם שאריות מ-2006. ואם כבר שאריות, אז עוד שריד מ-2006 שפתאום קופץ לי לראש הוא "היוקרה", סרט הקוסמים המבדר והמהוקצע של כריסטופר נולאן וכמובן שאי אפשר בלי "המבוך של פאן" - אגדת האימה העצובה והפנטסטית של גיירמו דל טורו. אה, ואיך שכחתי את "סופרבאד", שהיה ממש מצחיק. במיוחד בקטעים עם מק'לאבין.

אכלנו הרבה חרא הוליוודי השנה, אבל ברשותכם, אבקש להתעכב דווקא על כמה היבטים חיוביים, שקשורים באופן זה או אחר לסרטים שעשו את רוב הכסף ב-2007. ראשית, חלק מהסדרות שהוציאו השנה את סרטן השלישי לא ימשיכו לחלק רביעי. במילים אחרות, אם אלוהים יהיה לצדנו (ורוב הסיכויים שהוא יהיה), לא נצטרך להתמודד עם "שעת שיא 4" או "אושן 14", וזה כבר משפר קצת את מצב הרוח, לא? שנית, לא כל סרטי ההמשך שיצאו השנה היו גרועים כמו שהם יכלו להיות ("מת לחיות 4", למשל, למרות הנבל העלוב והלא ממצמץ). שלישית, היו כמה שאפילו הצליחו להיות טובים ("זהות אבודה", למשל, למרות שתסריט היה יכול לעזור). והיו אפילו שניים שלמרות שלא היו טובים, לא ניתן היה להתעלם מהם ("300" ו"אפוקליפטו" החמיאו לצד הפשיסטי שבכולנו). ואם אתם שואלים, ומה עם כל אותם סרטים הוליוודיים גרועים שכן ניתן היה להתעלם מהם? ובכן, אני מציע שפשוט נתעלם מהם.

ב-2007 נוכחה הוליווד לדעת שכוח המשיכה של שמותיה הגדולים נמצא בשפל חסר תקדים. אף שחקן או שחקנית – ולא משנה מה גודל תלוש המשכורת שלו או שלה - לא היה חסין או חסינה מפני כישלון קופתי. למרות ביקורות מפרגנות, ג'ורג' קלוני ראה כיצד "מייקל קלייטון" גווע באולמות. למרות שזכה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה, בראד פיט ראה כיצד "ג'סי ג'יימס" מת עוד לפני שהוא נולד. למרות ששוב נבחרה לאשה הסקסית בתבל בכל סקר אפשרי, אף אחד לא התעניין במיוחד בניסיון של אנג'לינה ג'ולי להוכיח שהיא שחקנית רצינית ב"בכוח הלב". ואף אחד לא שם קצוץ על שום דבר שניקול קידמן עשתה השנה.

בגדול, כבר כמה שנים שהכוכבים הגדולים אינם מספקים את הסחורה למעסיקים שלהם. הגירושים המתוקשרים של טום קרוז ואולפני פאראמונט הם החדשות של השנה שעברה, אבל הכישלון המוחלט של "כאריות לכבשים", סרטו האחרון, הם ההוכחה שאולי היה לפאראמונט קייס. השנה, יותר מבעבר, הסרטים שעשו הכי הרבה כסף משכו את הקהל לאולמות בדרכים אחרות. לרוב, בכלל לא הופיעו בסרטים האלה כוכבים. ונדמה לי שגם הבלוקבסטר הנוכחי, "אני האגדה", הצליח לרסק את הקופות בסופשבוע האחרון יותר בזכות הטריילר המסקרן שלו (שהראה את מנהטן נטושה ושוממה) ופחות בזכות שמו של ויל סמית על הפוסטר.