סיפורו של אביר

"האביר האפל" הוא סרט הסופר-גיבורים המורכב ביותר שנעשה אי פעם. הוא עמוס בדמויות, בדמויות משנה, בעלילות, בעלילות משנה, בתפניות, בתפניות משנה ובמספר לא מבוטל של הפתעות מרעישות, שיגרמו לכם להרגיש שהרגו לכם את הכלב. כל כך הרבה דברים קורים לאורך 150 דקותיו, שייקח לכם איזה יום-יומיים לעכל, לעבד ולהבין את החוויה לאשורה. כל כך הרבה דברים קורים לאורך 150 דקותיו, שקשה עד בלתי אפשרי שלא להתפעם ממופע הג'אגלינג של כריסטופר נולאן (שביים, וגם כתב את התסריט המופתי עם אחיו ג'ונתן), מהדרך שבה הוא מצליח לאזן את כל הרכיבים, למתוח אותם, להתעלל בהם, להשתעשע בהם, ובסופו של דבר לתעל אותם למולטי-קליימקס אופראי, שמשיג אימפקט מקסימלי. כל כך הרבה דברים קורים לאורך 150 דקותיו, שדי מהר תוכלו לשים לב לעובדה שזהו בכלל לא סרט על באטמן. כלומר, באטמן מסתובב בו והכל, אבל "האביר האפל" הוא לא באמת סרט עליו. זהו סרט על המצב האנושי. זהו סרט על טבע האדם. זהו סרט על המקום שבו אנחנו נמצאים ועל הזמנים שבהם אנחנו חיים. על התוהו ובוהו שאורב בתוך נפשנו וסביבנו. וכן, זהו סרט שמיועד, בראש ובראשונה, לילדים.

אין ספק שבאטמן עשה דרך ארוכה מאז הפציע לראשונה על המסך הגדול ב-1989. הגרסה ההיא (שעליה הופקד הערפד הגותי המסוגנן טים ברטון) אמנם עשתה ממש הרבה כסף וגם מכרה ממש הרבה מוצרים נלווים, אך האנשים שהשתתפו בה (ברטון, מייקל קיטון, קים בייסינגר וג'ק ניקולסון) לא ביקשו לרדת לסוף דעתו של הגיבור שניצב במרכזו; הם לא לקחו אותו ו/או את העולם שלו ברצינות; והם בטח ובטח לא ראו ממטר את המעריצים האמיתיים שלו (אותי, לדוגמה). בסופו של דבר, כל מה שההיסטוריה זוכרת מהסרט המפוספס והלא מספק ההוא זה את הופעתו הקומית ומסיחת הדעת של ניקולסון (שרק הופכת מגוחכת יותר ככל שחולפות השנים), את יבשושיותו של קיטון (שהיה בערך השחקן הכי פחות מתאים לתפקיד) ואת אלבום הנושא הביזארי של פרינס (שאמר בזמנו: "אם המעריצים שלי לוקחים אותי ברצינות, הם אפילו יותר מטומטמים ממני". למרבה הצער, הוא אמר את זה אחרי שכבר קניתי את התקליט).

מאז, כאמור, קרו הרבה דברים בכל מה שקשור לסופר-גיבורים, קומיקס וקולנוע הוליוודי ("ספיידרמן" ו"X-Men", למשל), והדברים האלה מגיעים לסוג של שיא בקיץ הזה. אז נכון, כבר כמה שנים טובות אנחנו מופצצים בגיבורים הנודניקים האלה, אך השנה דומה שכמעט בכל שבוע עולה למסכים סרט נוסף שמקורו בחוברת מצוירת (רשימה חלקית: "איירון מן", "הענק", "מבוקש", "הלבוי 2") או ששאב את השראתו משם (רשימה חלקית: "הנקוק", "אינדיאנה ג'ונס 4", "המומיה 3"). עד כדי כך קיצוני המצב, שעושה רושם שבימינו יותר חוברות קומיקס מפגרות זוכות להיות מעובדות לסרטים מאשר ספרים בעלי איכויות שאינן קשורות בהכרח לעכבישים רדיואקטיביים וזוג גטקעס צבעוני. ואם תשאלו אותי (או תציצו בלוח ההפקות של האולפנים ותראו מה צפוי לנו בשנה-שנתיים הקרובות), השיא האמיתי (זה שמלווה בדרך כלל בתחושת בחילה) עוד לפנינו ("אנט-מן", מישהו?).

שינוי מהותי נוסף נעוץ במעמדם של ה-fanboys. בימינו, למעריצים – האנשים החביבים שאשכרה טורחים גם לקרוא את כל הקומיקסים האלה - יש לא מעט השפעה על התוצאה הסופית, שכן המפיקים הבינו מתישהו (קצת אחרי קבלת הפנים החומצית ל"באטמן ורובין") שאם החנונים החמודים לא יהיו מרוצים, גם מנהל הבנק שלהם לא יהיה מרוצה. האינטרווב מאפשר מערכת יחסים אידיאלית: מצד אחד, החנונים מקבלים את ההזדמנות לפרוט את הפנטזיות שלהם לפרוטות, לערוך תיאום ציפיות ולהתחיל לאונן על הפרויקט ולייצר סביבו באז כמה שנים לפני שהסרט יוצא; מצד שני, המפיקים לא צריכים לשהות איתם אפילו דקה באותו חדר ולהסתכן בכך שריח הגיקים (שילוב משכר וממכר של זיעה, זרע וחמאת בוטנים) יטמא את סביבת העבודה שלהם.

בנוסף לאלה, טווח הקהל של סרט קומיקס גדל משמעותית, וגם ההגדרה שלו. אם פעם סרט שהתבסס על קומיקס היה נחלתו הבלעדית של בן הטיפשעשרה המחוצ'קן, הרי שבשנות האלפיים כבר די שכיח למצוא בערימת העיבודים גם נובלות גרפיות מאתגרות ומלאות תובנות שהפכו לסרטים טובים, רציניים ומאוד מוערכים. סרטים אלה ממש אינם מכוונים לקהל הרחב ורך המוח, ואיכויותיהן ממש אינן קשורות לעכבישים רדיואקטיביים וזוג גטקעס צבעוני (קחו את "היסטוריה של אלימות" ו/או "העולם שבפנים" ו/או "עיר החטאים" ו/או "פרסופוליס" בתור דוגמה).

בנוסף לכך, כותבי הקומיקס האגדיים פרנק מילר (שאחראי על "300" "עיר החטאים", בין השאר, ושעבודתו עם באטמן בספרים כמו "Year One" ו"The Dark Knight Returns", השפיעה רבות על הכיוון שאליו פנה נולאן) ואלן מור (שאחראי, בין השאר, על "ונדטה" ועל "Watchmen" - ה"יוליסס" של הקומיקס, שמעובד בימים אלה לקולנוע, ושעבודתו עם באטמן בספרים כמו "The Killing Joke" השפיע רבות על הכיוון אליו פנה נולאן) זכו סוף-סוף להכרה שלה הם ראויים. זה אמנם קרה כמה עשורים אחרי שעבודותיהם הטובות ביותר ראו אור, אך במהלך השנים האחרונות, החזון הקודר והבוגר שלהם הפך לסחורה לוהטת ומבוקשת, כאשר הכיוון הכללי שאליו הלך העולם מאז 2001 רק סייע לכך, כמובן.

והנה מגיע לו "האביר האפל", מזהה את התהליכים הדרמטיים האלה, מנצל אותם כפי שאף אחד לא העז לנצל אותם לפניו, והופך לאירוע הקולנועי הגדול והמצופה ביותר של הקיץ.

כמו בסיבוב הקודם ("באטמן מתחיל", שיצא לפני שלוש שנים), גם הפעם המושכות נמצאות בידיו של במאי בעל חזון וביצים שכבר הוכיח שבניגוד לרבים מבני דורו (דאג ליימן ובריאן סינגר, לדוגמה), הוא דווקא נוטה לקחת את הקהל שלו ואת החומרים שלו ברצינות תהומית - גם אם על פניו הם לא בהכרח נראים כחומרים שמצדיקים מידה כזאת של תהומיות. כעת מתברר ש"באטמן מתחיל" היה רק טיסת מבחן, מוצר מהודר ומבטיח שביקש ללכוד מחדש את הקהל אחרי צמד הזוועות הבלתי נסלחות של ג'ואל שומאכר. אבל היה צריך שוב לספר כיצד הפך באטמן לבאטמן. והיה צריך למצוא את הטון הנכון. אמנם נהניתי מ"באטמן מתחיל", אבל נותרתי רעב בסופו. ב"האביר האפל", לעומת זאת, פתחתי כפתור במכנס כבר בנקודת האמצע. כי הפעם נולאן – ששואב השראה, בין השאר, מ"בלייד ראנר", "היט", סרטי "הסנדק", אירועי ה-11 בספטמבר והמלחמה בעיראק – לא מתפשר ולא עושה הנחות. הוא הולך עד הסוף. ואז ממשיך עוד קצת. ואז עוד קצת. ואז, בדיוק כשתחשבו ש"די, אין עוד לאן להמשיך, רבאק, הכביש נגמר, חוס עלינו, חוס", הוא ממשיך עוד קצת. וזה ראוי להערצה (למרות שגם כאן, כמו בסרט הקודם, הוא מוכיח שסצינות של מכות הן לא הפורטה שלו, אבל זה לחלוטין זניח).

כמובן שהעובדה שצוות השחקנים המדהים שנאסף סביבו יותר משמח ללוות אותו עד לקצו של הקצה ובחזרה הקלה על עבודתו. כריסטיאן בייל ("אמריקן פסיכו"), הית לדג'ר ז"ל ("הר ברוקבק"), ארון אקהארט ("בחברת גברים"), גארי אולדמן ("לאון") ומגי ג'ילנהל ("המזכירה") הם שחקנים קיצוניים, ואם תחברו את כל הדמויות הסוטות והדחויות שהם הספיקו לגלם במהלך הקריירה שלהם ייצא לכם מספר די גבוה. במילים אחרות, הם באו מוכנים ויש להם קבלות מכאן ועד בנגקוק. התוצאה היא ללא ספק אחד האנסמבלים הטובים ביותר שנראו אי פעם בבלוקבאסטר. כל דמות מקבלת את הרגע שלה, כל אחד מהשחקנים מספק את הסחורה בצורה אדירה, ולכל אחד מהם יש את התפקיד המוגדר שלו בתמונה הגדולה (וחשוב לזכור, תוך כדי צפייה, שהתמונה הגדולה היא מה שבעצם חשוב כאן, אז בשום פנים ואופן אל תשקלו אפילו ללכת לראות את הסרט בקולנוע מעפן, כמו זה שבקניון מלחה, לדוגמה).

עם זאת, ועם כל הכבוד להופעה המטרידה, המפחידה, הטוטאלית והמערערת מנטאלית של הית לדג'ר, מי שהרשים אותי יותר מכולם היה דווקא גארי אולדמן, שמגלם את הבלש הישר גורדון. הוא אמנם מבלה את רוב הזמן בצלן של שלוש הדמויות המרכזיות (העטלף, הג'וקר, והתובע המחוזי הארווי דנט), אך לטעמי הוא בעצם עמוד השדרה המוסרי והגיבור האמיתי של הסרט. למרות התפקיד הקטן, הוא מביא לשולחן דמות מאוזנת, שפויה ומלאת תושייה, והדרך שבה הוא עומד זקוף מול הכאוס המשתולל וחסר התירוצים שאוחז בעיר שעל שלומה הוא מופקד היא הדבר האופטימי היחיד שתמצאו בסרט הקודר הזה.

משפט המפתח שמנחה את "האביר האפל" מוגש על ידי הארווי דנט וגורס ש"או שאתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות כיצד אתה הופך לנבל". זהו שיפור משמעותי לעומת "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", שעמד במרכזו של "ספיידרמן" הילדותי לפני פחות מעשור. זהו גם משפט שהיה מרגיש לגמרי בבית בשתי יצירות המופת האמריקאיות שלהן זכינו באחרונה ("זה ייגמר בדם" ו"ארץ קשוחה"), ונראה לי שזה בעצם אומר הכל. "באטמן" הראשון עודד את הצופים שלו לקנות מוצרים נלווים. "האביר האפל" מעודד אותם להשיג מרשם לפרוזאק. ימות המשיח? לא נכחיש.