תקליט לי

מנג'מנט הם כנראה ההרכב שהכי לא צריך לפרט על מעלליו. בפחות משנה הם הפכו לאחד מהרכבי האלטרנטיב הגדולים בעולם ושם בדיוק טמונה הבעיה והסיבה שהאלבום המדהים שלהם נמצא בתחתית הרשימה. טחנו אותם, אנסו אותם, ריטשו אותם והייפפו אותם ועכשיו זה כבר כמעט בלתי אפשרי להקשיב להם.

גרג גיליס עשה את זה שוב ובאופן מרוכז, מהודק ומרגש יותר, הביא לנו את אלבום הפופ של השנה, שמאגד בתוכו חצי מרגעי הפופ של שלושת העשורים האחרונים.

האלבום היפיפה הזה חמק מעיני רובנו, כנראה בגלל הרושם שהשאירו עלינו העבודות האחרונות של מארק ביאנצ'י, האיש שקורא לעצמו באופן תמוה Her Space Holiday. אבל ביאצ'י שינה פאזה, עזב את האלקטרוניקה הביתית והקצת מיושנת שכל כך אהב ופנה לכלים חיים - גיטרה אקוסטית וקצבית, פעמונים, באנג'ו, קסילופון וטקסטים מצויינים של ילד שהתבגר.

טינופת. זה מה שיש בריליס הזה, שלא ברור אם צריך לקרוא לו אלבום, סיפור, יצירה או סתם אסופת וידואיים מטרידה. ולא סתם טינופת יש פה, אלא טינופת סקוטית - עם מבטא וסלנג שמיד נשמע קרימינלי. זה מטריד, מטלטל וחודר מתחת לעור אפילו יותר מהאלבומים הישנים של Arab Strap - הלהקה שממנה הגיח מר מופאט.

טוב, ניצחתם. TV on the Radio להקה גדולה. היו דרושים ארבעה אלבומים בכדי להבין את זה, אבל פתאום אני מבין על מה כולם מדברים. אין לי מה לפרט יותר מזה - אתם הרי ידעתם שהם גדולים לאורך כל הדרך.

אם כל השירים באלבום היו שנונים, מצחיקים, כיפיים ומעולים כמו "הבנות שלנו לעולם לא יהיו חופשיות", "שש-עשרה", "ג'וליה אנחנו לא חיים בשנות ה-60", "אמריקה" ו-"אנחנו שונאים את הילדים", זה היה אלבום השנה שלי. הבעיה היא, שחוץ מהחמישייה הזו, האלבום מלא בכל כך הרבה זבל שלא מאפשר לו לעבור את העשיריה השלישית ברשימה.

דיסטורשן. כמה פשוט. פשוט לוקחים אותו, מוסיפים שלל אפקטים, קצת עשן והרבה מלודיות וזה יוצא מדהים. טוב, האמת שגם המגנטיק פילדס ידעו בדיוק לאן לנתב את כל אלו - מה שהביא את האלבום הכי טוב שלהם.

אני לא בטוח אם יש לאלבום הזה איזשהו ערך לאנשים שלא שמעו את שני האלבומים הראשונים והמושלמים של ליילה בזמן אמת, לפני כעשור. כל מה שאני יודע זה שכל צליל כאן - על אף שהוא מקורי ושונה מכל מה שהאירנית המערבית הזו עשתה קודם לכן - מזכיר לי איך הרגשתי אז, כשנחספתי לעבודת הסולו של ליילה בעבר.

תגידו מה שאתם רוצים - היא סתם כוסית, היא לא יודעת לשיר או אלו בכלל שירים של טום וייטס ולא שלה. בולשיט, אלבום הקאברים הזה הוא ההפתעה של השנה, ואני לא יכול לחכות עד שיגיע עוד אחד.

הסאונד של הקריסטל סטילטס כל כך דחוס ועמוס, עד שצריך ממש להגביר בכדי לשמוע כמה שהם מבריקים ובאיזו קלות הם מערבבים פוסט-Pאנק עם פופ סיקסטיזי או דרים פופ עם אקספרמנטליות מהאסכולה של הוולווט אנדרגראונד.

סליחה על הקלישאה - לפעמים זה פשוט כל כך מתאים שחייבים - אבל מדובר במקרה נדיר שבו השלם קטן מסך חלקיו. אטלס סאונד זה פרוייקט הסולו של סולן דירהאנטר, ברדפורד ג'יימס קוקס, ולמרות האיכויות הגדולות של להקת האם, הוא פשוט עוקף אותה בסיבוב כשהוא מצליח, בלי הרבה יומרות, להוציא כל כך הרבה קסם ויופי ממינימליזם שכזה.

Lovefoxxx הפכה לרוקרית זועמת והיא עדיין נראית לי כמו הייצור הכי חמוד בעולם. אך המעבר הפיקסיזי לגיטרות הוא לא המהפך היחיד שעבר על CSS באלבום הזה: הם למדו לכתוב ולתקוף והפכו להיות להקה חשובה. לא פחות.

בהתחלה אהבתי את טיטוס אנדרוניקוס כי הם הזכירו לי את Desaparecidos, הרכב האימו המצוין שהיה פעם לקונר אוברסט (אימו של 2002, לא הזבל הזה של היום). אבל אז, אחרי מספר שמיעות, הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי ושהעוצמה של טיטוס, שנעוצה בצעקות ודיסטורשן, יכולה לגרום לי לעשות כמעט הכל.

"וואו", זה מה שעובר לי בראש כל פעם שאני שומע את האלבום הזה שהעלה את M83 איזה חמש מאות דרגות בסולם המאגניבות והכישרון. האלבום הזה אפי, סוחף ומרגש, ומה שבאמת מרשים זה רוב השירים שבו גם יכולים לעמוד לגמרי בכוחות עצמם - לא במסגרת האלבום - ועדיין להעביר תחושה של סיפור שלם ועלילה מפותחת.

לא ברור לי אם הכוונה ההתחלתית של סנטה גולד היתה להשמע כמו M.I.A. או לא - אבל גם אם היא התחילה את הקריירה בצילה של האלילה בהתהוות, היא המשיכה אותה עם ראש מורם, דרך משלה ולא מעט להיטים ושיתופי פעולה בקנה, ככה שבסופו של דבר יש לנו שתי יוצרות שונות/דומות שמכתיבות טרנדים ומוציאות יופי של מוזיקה.

זו לא יכולה להיות רשימת אלבומים מוצלחת אם אין בה איזה נציג שוודי, ו-Love is All הם הנציגים הכי כיפיים ומוצלחים ששוודיה יכלה לבקש. ג'וספין אולאסון היא גלולת אנרגיה חסרת מעצורים שמתעקשת - בהצלחה מרובה - לא לשעמם אותנו.

בשביל להבין מה כל כך עוצמתי ומרגש ברעש, בשקט ובצווחות של Fuck Buttons, צריך ללכת עם אוזניות ולנסות, ממש חזק, לא לפחד.

אוקקרביל מבססת את מעמדה בתור הלהקה הכי טובה שלא עושה שום דבר יוצא דופן. הם פשוט יוצרים מוזיקה מעולה ונטולה מגימיקים ושטיקים וכשמבינים שהאלבום הזה בעצם מכיל כולו שאריות מסשן ההקלטות של האלבום הקודם שלהם, "The Stage Names", מעריכים אותם עוד יותר ומבינים שהם פשוט לא יודעים לפשל.

זה לא סתם הייפ. ליל ויין באמת הוציא את אחד מאלבומי ההיפ הופ המוצלחים של השנים האחרונות. מה שמדהים בוויזי, זה שלמרות המונוטוניות הקיצונית שלו, ואפילו שרוב השירים שלו נשמעים פחות או יותר אותו הדבר, אני מסוגל להקשיב לו על ריפיט יומיים ברצף. ככה אני מתחבר לשורשים שלי, לשכונה הקשה שממנה הגעתי.

ב-2007 הכתרתי מעל ה-urls הללו את "I'm Not Gonna Teach Your Boyfriend How To Dance With You" של הבלק קידס כשיר השנה. בכלל, האי-פי "Wizard of Ahhhs" שבו יצא השיר היה אחד הדברים הכי מרעננים של השנים האחרונות, מה שהוביל לציפיות ענק מאלבום הבכורה - ציפיות שקצת נרמסו כשהתברר שבאלבום כמעט ואין קטעים חדשים. אז בגלל שרוב "Partie Traumatic" יצא כבר ב-2007, הוא לא זוכה להיכנס לעשרייה הראשונה, אך בכל זאת - מדובר באלבום מעולה, עם שירים חזקים, רצף מושלם והפקה גדולה (שכן קצת השתנתה באלבום המלא) שיצאה מידיו של של ברנרד באטלר מסוייד.

מייק סקינר דפק את הקאמבק של השנה עם אלבום נטול לפטופים וגיזרים ומלא בחוכמה, פיוס והבנה. הוא כבר לא ילד והוא גם לא מנסה להיות אחד כזה - הוא פשוט גדל ביחד עם המאזינים שלו ומעורר את המחשבות שלהם שוב ושוב.

הם רק שני אנשים והם עושים רעש שמתאים ללהקת לואו-פיי-ניוז-Pאנק שלמה ויומרנית. הם מתלהבים, שוויצרים ונמצאים יותר מדי בפוזה של אומנים. בכל זאת, הם עדיין מסוגלים לנער חזק ולהוציא המנונים של ילדים אבודים כמו מים. זה הרעש במיטבו וככה צריך היה להשמע כל פסקול של לארי קלארק.

חשבתי ש-"Elephant Eyelash", האלבום של Why? מ-2005 היה יצירת המעבר של יוני וולף לעולם המוזיקאים היחודיים. לא היה לי מושג שבזמן ששמעתי את אותו אלבום, והתענגתי על כל ביט שהיה בו, וולף כבר שקד עם להקתו על האלבום הבא שיסחרר אותי ויגרום לי לחשוב ששוב התבצע מהפך ושוולף בעצם פי מיליון יותר מוכשר ממה שחשבתי. זה כבר לא ממש היפ-הופ, בטח שלא פולק ולגמרי לא רוק. זאת מוזיקת Why? ויש בה שירים מעולים, מילים שנכתבו אחרי המון מחשבה ולא מעט יופי.

ואם כבר אנחנו בעניינים של אלבומי מהפך, אז גם לדן "דיסטרוייר" בג'ר יצא אחד כזה השנה. האאוטסיידר של הפולק-רוק, המוזר הזה מקנדה, סוף סוף הוציא את האלבום שיזכר לנצח.

ג'יי ריטארד הוא אומן שגיליתי בגלל ההייפ. השנה כתבו עליו בכל חור, זרקו סינגלים שלו בכל אוסף ואני, בחוסר הבנה, הייתי בטוח שמדובר באיזה יוצר חדש שמטאדור דוחפים לעולם בשביל לא ליפול בבור של המשבר הכלכלי. זו היתה דנה קסלר והמדור שלה פה, שלימדו אותי שבעצם מדובר ביוצר ותיק ופעיל שעשה המון המון המון ובמשך שנים רבות. אז עכשיו, אחרי שלמדתי משהו, אני חייב למצוא את החומרים הישנים שלו ואעשה זאת בשניה שימאס לי משני הריליסים שהוציא השנה - בינתיים הם מעניקים לי כל כך הרבה אנרגיות, שאין לי שום סיבה בעולם לעבור מהם הלאה.

קריסטל קאסטלס הוציאו את האלבום הכי מיוחד של השנה. נכון - יש בו שירים חזקים יותר וחזקים ופחות (אם כי כולם מגניבים למדי) אבל חייבים לתת להם קרדיט על מה שהם עשו. הרי ה-8ביט קיים בעולם האלקטרוני כבר שנים, אבל בעיקר בפורמט של גימיק, הלצה או תוספת קטנה שמעלה חיוך. קריסטל קאסטלס והסולנית האדירה שלהם, אליס גלאס, הפכו את הסגנון האנלוגי הזה למשהו שמרים רחבות ושנשמע כמו מוזיקה רעננה ומעניינת.

כתבתי בחיים כל כך הרבה דברים על שיו שיו וממש אין טעם שאחזור על עצמי. מדובר בלהקה גדולה ואלבום מדהים. אם אתם לא יודעים למה תשיגו מוזיקה שלהם מיד.

ג'ייסון פירס היה צריך כמעט למות מאיזשהו זן נדיר של דלקת ריאות בכדי להתנקות מ-"Amazing Grace", האלבום האחרון והמאכזב שלו, ששבר רצף של לא מעט יצירות מופת. אבל הוא התנקה, התנקה לגמרי, וב-"Songs in A&E" אפשר שוב לראות את הנשמה שלו, לשמוע את הכאב שלו. בעצם, אפשר לעשות הרבה יותר מהדברים האלו - אני אישית מרגיש שאני חווה אותם יחד איתו.

למרות שלא מודבר באלבום חדשני או אפילו אחד שמציג לנו צד אחר של ביץ' האוס מזה שהכרנו באלבום הבכורה, בצלילים האווריריים של "Devotion" יש משהו כל כך כבד, ויותר מדי קסום ומהפנט עד שאי אפשר להתייחס אליו בזילות. מדובר באלבום שמכניס אנשים למלנכוליה מרצון, שמושך את כל תשומת הלב באבק שהוא מפיץ באוויר. הרגשות שהיצירה הזו מעבירה מגידרים את הסלואו-קור ואת הדרים פופ מחדש, בכך שהם עושים את מה שכבר עשו רק באופן הרבה יותר טוב.

השנה חזרתי לתיכון, לפחות במשהו אחד. בעשור האחרון היתה לי, כמו לרוב העולם, גישה לכמויות מטורפות של מוזיקה ודחף בלתי הגיוני להספיק לשמוע הכל (מה שהוביל לכך שאלבום ששמעתי "המון" קיבל אצלי בערך 20 האזנות). "Stay Positive" שינה את זה. אני לא חושב שהיה שבוע מאז שהוא יצא שלא שמעתי את האלבום לפחות פעמיים-שלוש ובחודשיים הראשונים שלו בעולם שמעתי אותו מספר פעמים ביום. זה אומר המון. החוכמה של קרייג פין, ההתכתבות הבלתי פוסקת שלו עם שירים ישנים של עצמו, ההודאה בעובדה שמבוגרים חיים שונה מילדים והמשפטים הגאוניים שהוא זורק בזה אחר זה, הופכים את "Stay Positive" לאלבום מדהים - ממש כמו שהיו קודמיו, רק במובן טיפה שונה ומחוכם יותר. ב-"Constructive Summer", השיר שפותח את האלבום, מדבר פין ישר אל המאזינים ואומר "תנו לזה להיות התזכורת השנתית שלי לכך שכולנו יכולים להיות משהו גדול יותר". אני עוד לא השתכנעתי כי ההצהרה תקפה גם אליי, אבל פין בהחלט הוכיח שהוא יכול להיות ענק, וההולד סטדי החזיקו אותו חזק וסיפקו לו את הפסקול של החיים.

Vivian Girls / Vivian Girls
Deerhunter / Microcastle/Weird Era Cont.
Fennesz / Black Sea
Los Campesinos! / Hold On Now

Youngster/We Are Beautiful, We Are Doomed

Fujiya & Miyagi / Lightbulbs