"מלאכים ושדים" הסיקוול ל"צופן דה וינצ'י", מ-2006 - הוא חתיכה גדולה ובוהקת של ג'אנק. אך אין בכך לומר שלא ניתן לשאוב מעט הנאה מהולה ברגשות אשם מצפייה בו.
הוא הרבה פחות מרדים מ"צופן דה וינצ'י", איילת זורר מככבת בו בתור הסייד קיק הסקסי של טום הנקס, ואם אתם מתענגים על העונה הנוכחית והלא מאוד איכותית ו/או ההכרחית של "24" (שפרק הסיום שלה ישודר הערב בארה"ב), אז בכלל צפויה לכם חגיגה. שכן הצפייה בסרט המופרך (אך המבדר) הזה היא קצת כמו לצפות ברצף בארבעה פרקים של הסדרה המופרכת (אך המבדרת) ההיא.
אל תפספס
אין מצב למתח מיני
במקום לוחם הסיירת האמיץ והמלחש ג'ק באואר מקבל הצופה את חוקר הסמלים השחיין ונעדר האישיות רוברט לנגדון (הנקס, הפעם בתספורת קצת יותר נורמאלית). במקום טרוריסטים אכזריים שמאיימים על שלומה של ארצות הברית בעזרת נשק גרעיני כזה או אחר, מקבל הצופה אגודת סתרים נוצרית אכזרית שמבקשת למוטט את הכנסייה הקתולית, ותוך כדי, גם להחריב את רומא (וזאת בעזרת נשק גרעיני כזה או אחר). במקום את לוס אנג'לס או את וושינגטון מקבל הצופה את הוותיקן (רגע אחרי שהאפיפיור מת, ורגע לפני שאפיפיור חדש נבחר).
ועוד הבדל קטן: שלא כמו באואר, שנוהג להשיג את האינפורמציה שלו באמצעות עינויים אכזריים שאינם תואמים את רוחה של חוקת ארצות הברית של אמריקה, לנגדון עושה את דרכו אל עבר פתרון התעלומה בעודו מפצח חידות ופאזלים שמקורם בסמלים עתיקים, ביצירות אמנות ובספרי היסטוריה מאובקים. חנון.
חוץ מזה, הכל אותו הדבר, פחות או יותר. עסקים כרגיל, אפילו. חוקר הסמלים שלנו מוצא את עצמו במרוץ נגד השעון בכדי למנוע מאגודת הסתרים הנוצרית האכזרית להוציא את מזימתה השטנית אל הפועל. איילת זורר, שמגלמת פיזיקאית איטלקייה גאונה ושווה, היא הקלואי שלו. היא עושה איתו סמול טוק, היא עוזרת לו לפצח את החידות, היא יודעת כל מיני דברים שימושיים (כמו לטינית, למשל), וכמובן שאין שום מצב למתח מיני בין השניים. כי השעון מתקתק. טיק. טיק. טיק.
אגודת הסתרים חטפה ארבעה כמרים בכירים, והיא הבטיחה שבכל שעה עגולה היא תוציא אחד מהם להורג. בכל פעם, היא תעשה את זה בלוקיישן מרהיב אחר (ובוותיקן לא חסרים מקומות כאלה). וכשייגמרו הכמרים הבכירים שברשותה, בכוונתה לפוצץ את המטען הקטלני שבידה. וזה יקרה בחצות. וכן, זה ממש עוד מעט. טיק, טיק, טיק.
בקיצור, במשך רוב הסרט לנגדון וזורר מנסים למנוע את הוצאתם להורג של הכמרים הבכירים ולאתר את המטען הקטלני (ורוב הפעמים הם מגיעים למקום בדיוק שניה אחת מאוחר מדי. אולי בפעם הבאה לנגדון ילמד לשמור את ההרצאות שלו לאחר כך). תוך כדי מאמציהם, הם גם נאלצים להתמודד עם מפקד משטרה שלא שש לשתף פעולה (סטלאן סקרסגארד) ועם כומר בכיר שהיה יד ימינו של האפיפיור שנפטר זה מכבר (יואן מקגרגור). אה, ובדיוק כשתחשבו שפתרתם את התעלומה? אז זהו, שבעצם לא פתרתם כלום. חכו, חכו.
נאומים היסטוריים מעוררי פיהוק
דן בראון הגאון שכתב את הספר אמנם איננו הארוקי מוריקמי, אבל זה בסדר. כי הוא טוב במה שהוא עושה. ומה שהוא עושה זה לכתוב ספרים לא מאוד טובים עבור אנשים עם דרישות לא מאוד גבוהות, שאוהבים לקרוא את הספרים שלהם תוך כדי השקעת מאמץ לא מאוד גדול. כדי להקל עליהם, הפרקים בספריו של בראון קצרים מאוד, ובסופו של כל פרק מתמיד להופיע cliffhanger, שמכריח את הקוראים להמשיך הישר לפרק הבא. חגיגה.
על פי ההגדרה הזאת, דומה ש"מלאכים ושדים" (שמכר חצי מכמות העותקים ש"צופן דה וינצ'י" מכר, שזה עדיין מספר מאוד מאוד גדול) הוא לא פחות מיצירת מופת. מה גם שעל העיבוד הקולנועי חתומים עקיבא גולדסמן ודיוויד קיפ שני תסריטאים בעלי שם, שקיבלו מיליונים רבים של דולרים על מנת להפוך את ערימת הבולשיט הזאת לראויה למאכל אדם. ואין מה להגיד, הם כמעט הצליחו.
לזכותו של רון האוורד, הבמאי, ייאמר שהוא לא מוריד לרגע את הרגל מדוושת הגז. הוא לא נותן למופרכות המוחלטת ששולטת בעלילת הסרט להסיח את דעתו, והוא מביא אותה מכל הכיוונים, בבומבסטיות מחרישת אוזניים, בלי להתקמצן. נכון, יש לא מעט הפסקות באקשן ובמרדפים לטובת אקספוזיציות ארוכות ונאומים היסטוריים מעוררי פיהוק (אלה בעיקר עוסקים בתולדותיה של אגודת הסתרים האכזרית ובתולדות היחסים המתוחים שבין גלילאו לישו), ובאופן כללי ברור שהיה עדיף לכולם עם הסרט היה קצר בחצי שעה. אך קשה לשקוע בתנומה או לבוא בתלונה כשמסביב פועלים כל כך הרבה מנועים בשיא הכוח, ובשיא הרעש. חוץ מזה, איך אפשר שלא להתפעל מאיילת זורר, שהצליחה להפוך את עצמה לסלאמי בסנדוויץ' שפרוסות הלחם שלו הם טום הנקס ויואן מקגרגור? אי אפשר.
אני לא אשקר לכם. "מלאכים ושדים" הוא סרט מחורבן. אבל אם הוא היה סדרת טלוויזיה בת עשרים וארבעה פרקים, סביר להניח שהייתי רואה את כולם בכל זאת. ובכל מקרה, הוא עדיף בהרבה מ"אוצר לאומי 2".