פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוח נעורים

      נינט מגלמת אשה שהיא רוח הרפאים של עצמה והית' לדג'ר מהלך בלימבו בסרטו של טרי גיליאם. רומי מיקולינסקי מתקשרת עם המתים והחיים בפסטיבל טורונטו

      שמות גדולים בסרטים זורים מאבק הכוכבים שלהם על הסרט בו הם משחקים אך גם מציבים מולו התמודדות לא פשוטה עם שכבת ציפיות נוספת. בדומה לחובת ההוכחה המוטלת על כתפיה של נינט טייב בסרטה הראשון "קירות" שהוצג בפסטיבל טורונטו, גם סרטו החדש של טרי גיליאם מתמודד עם שם גדול,ועוד סוג של רוח רפאים בדמותו של הית לדג'ר שמת בטרם הושלמו צילומי הסרט. גם אם גיליאם אינו מחשיב עצמו כבמאי מקולל, אין ספק שהוא כבר ידע מנת קשיים רבה מזו שאדם ממוצע מתמודד איתה בחייו. חלק מגזרות הגורל שלו תועדו בסרט התיעודי "אבודים בלה מנשה" שהציג את הניסיון הכושל לצלם גרסה קולנועית לסיפור דון קיחוטה. במקרה של "האימג'ינריום של דוקטור פארנאסוס", החדש של גיליאם שהציג בפסטיבל טורונטו מול אולם מפוצץ של כ-600 איש, מותו של לדג'ר הפך לאתגר בכמה רמות עבור גיליאם והתסריטאי צ'רלס מקיואן.

      בפעם הראשונה שהצופים נתקלים בהית' לדג'ר בסרט, הוא מופיע תלוי כשהוא מפרפר בין חיים ומוות. הוא לובש חליפה לבנה אלגנטית ועל מצחו סימנים בצבע אדום, הוא מתנדנד ובועט ברגליו, אבל ברור שהוא יותר מת מחי. להופעה הזאת, למרות האלמנט הקומי שבה, יש כמובן אפקט מצמרר ומורבידי שמרחף מעל הסרט ומעצים את האפקטיביות שלו.

      ד"ר פארנאסוס הוא בעל תיאטרון נודד, שנהנה (או יותר נכון סובל) מחיי נצח. בעקבות עסקה שעשה עם השטן (טום וויטס בהברקת ליהוק) והפסיד בה, נגזר עליו להסתובב עם חבורת שחקניו הקטנה ולנסות ללכוד את נשמות הצופים שלו בתוך עולם מראה שמתקיים על הבמה. יום הולדתה ה-16 של בתו ולנטינה (לילי קול) הוא הזדמנות להתערבות נוספת עם השטן, מכור להימורים, משועמם רצח שמחפש אקשן כדי לבדר את עצמו. לדג'ר הוא טוני, שלאחר שמורידים אותו מהחבל מתגלה כנוכל שרמנטי שובה לב שמחזר ומפלרטט עם כל מה שזז. המוות שלו לא רק מרחף מעל הסרט אלא הפך לאילוץ תסריטאי שמניע את העלילה ושולח אותה למקומות אחרים, לא קונבנציונליים. אין לדעת איך היה נראה הסרט אם לדג'ר היה משלים את צילומיו אבל החלפתו בשלושה שחקנים שונים – ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל - מגבירה את החלקלקות של הדמות ומעלה שאלות נוספות בדבר פנטזיה, נראטיב, סיפור, חיצוניות וקסם – נושאים שהסרט מתעסק איתם בלאו הכי.

      גיליאם מתפרע במהלך הסרט ומציג עולם שחי בשולי המציאות העכשווית בלונדון. הוא מתעתע בנו באמצעות יצירת עולמות פנטסטיים בהם לדג'ר מוחלף לסירוגין בשלושת השחקנים המוכשרים. הדבק התסריטאי של הסרט עובד בדרכים מוזרות ומספק לנו חוויה ויזואלית מרשימה בזכות האפקטים המיוחדים והמשחק המוגזם במכוון של רוב השחקנים. לרגעים המסך עולה ואנו זוכים להצצה אל מאחורי הקלעים של העשייה הקולנועית והתיאטרונית ולאבחנות על חיי נצח, תהילה, משחק וזיכרון שמצליחים לשים את האלמנטים המורבידיים בצד ולהכניס אותנו לתוך הדמיון חסר המעצורים של הבמאי המוכשר הזה. גם אם "האימג'ינריום" אינו יצירה שלמה, הוא מלהיב ומציג שורת שחקנים מרשימה ומזכיר לנו שוב כמה חבל שהית' לדג'ר כבר לא איתנו.

      אולגה קורילנקו בסרט "קירות" (יח"צ)
      קורילנקו וטייב מתוך "קירות" (יחצנים)

      כמו שגיליאם מקפיד לחדד את הדמיון בין דפ ללדג'ר בפעם הראשונה שהם מתחלפים בתפקיד, כך עושה דני לרנר לכל אורך הסרט "קירות". השחקנית הראשית, אולגה קורילנקו, נערת ג'יימס בונד האחרונה, דומה באופן בולט לנינט. לרנר מקפיד לשחק עם אלמנט הכפילות לכל אורך הסרט. "קירות" מתמקד בגאלה או גליה, נערת ליווי אוקראינית שמנסה לקחת חזרה לידיה את השליטה בחייה והופכת לרוצחת שכירה עבור ארגון מפוקפק. לאחר שהיא מצליחה להשתחרר מהמחויבות לעבוד כזונה ונשלחת על ידי מעסיקיה החדשים לדירה בסלאמס של תל-אביב, היא מתחברת לאלינור (טייב) שכנתה שמעבר לקיר. אלינור חולפת על פני המצלמה מספר פעמים עד הפעם הראשונה בה היא מישירה מבט ומדברת. אלינור אמורה להיות דמות המראה של גאלה: עובדת בסופרמרקט, כנועה, מפוחדת מכדי להתמודד עם בעלה המכה. היא הצל של עצמה. נטולת זוהר וריבונות על חייה, היא דמות ללא זכות קיום בפני עצמה, רוח רפאים.

      לרנר במפורש מנסה לייצר אמירה על כוכבות וזוהר ומציג לנו את יופיין של שתי הגיבורות שלו בתוך עולם מכוער. גם הסביבה בה הוא בחר לצלם מדגישה זאת: הצילום עצמו מגורען, מחוספס וחוסר עדינות מכוונת ניכרת לאורך רוב הסרט. הקצב איטי במכוון ולרנר מנסה לא רק להראות לנו עד כמה כלואות שתי הגיבורות בעולם של גברים שמתעללים בהן, אלא גם להדגים לנו כיצד ניתן לעשות סרט פעולה מסוג אחר. לרגעים זה מצליח, יש כמה סצנות אפקטיביות בהן כישרונו של לרנר (שסרט הבכורה שלו "ימים קפואים" שפע בו) עולה לפני השטח, אך רובו של הסרט לא משכנע ומרושל. הוא גם מאוד אלים ולעיתים קשה לצפייה בשל סצנות אלימות ואכזריות בו. התסריט וקצב העלילה יכלו להיות מהודקים יותר, השימוש במטאפורות הוא פשטני ולמרות הניסיון להציג לנו גיבורה מסוג אחר, אי אפשר להכריז על אף אחת משתי הגיבורות כדמות עגולה ומשכנעת. כן, הן מאד יפות, כן, הן מאד דומות, אבל הניכור כאמירה מרכזית בסרט מביא לחוסר אמפתיה כלפיהן והקשר ביניהן לא מעניין מספיק.