חוות דעת

ההצלחה של "בנות חוה", ערב המחווה לחוה אלברשטיין שפתח את פסטיבל המוזיקה של תל אביב, היא בעצם היותו ערב שלא התמודד עם חוה אלברשטיין האחת, אלא פירק קריירה של 45 שנים לעשרות חלקיקים מגוונים וחדשים. בחלק הראשון היו עיבודי להקה שנגעו בפולק של נעה בביוף, קאנטרי, ג'אז אירוני ומודע לעצמו (אביגיל רוז עם "מתה להיות אנטיפתית"), קברט ואפילו סול ואר אנ' בי של איילה אינגדשט שביצעה את "התבהרות חלקית", שחייב להיות משוחזר ומוקלט.

בהמשך הערב ירדה הלהקה ופינתה מקום למחאה של שילה פרבר ו"הקוסם", לדיסטורשן של תמר אפק ב"חד גדיא", שאילץ את הקהל הטבעי של חוה להתמודד עם ז'אנר שהוא לא מכיר, ולשואו אדיר של הדרה לוין ארדי ב"כמעט שנתיים". כדי לגרום לקהל לאבד שליטה לחלוטין על החווייה המזרח אירופאית של אלברשטיין, הגיעה דיקלה עם הביצוע המצטיין של הערב: "כמו צמח בר", שלווה בריקודי בטן ורוח קדים של אנרגיות, והדביק גם את אלברשטיין לכיסא.

יונתן לוי, המפיק המוזיקלי של הערב, הלחים ערב למופת בזכות האינטליגנציה המוזיקלית והרגשית שלו, ושמר על קשר בין השירים, נמנע מקלישאות ובכך הפך את הערב לנקי אמנותית. גם ביצועים שלא התעלו לשיאים, כמו זה של איה זהבי פייגלין (עיבוד טוב אמנם ל"לונדון" אבל ביצוע אגוצנטרי שנובע מרעב לתשומת לב) או אפרת גוש, הושמו בהקשר נכון שאפשר להתקדם מהם הלאה בקלות.

כמו כן, הפרגון ההדדי בין הבנות, שלפחות לערב אחד נראה אותנטי, שמר על מידת דביקות סבירה ואפשר למבצעות אלמוניות יחסית להפגין ביטחון בהתמודדות עם השיר. כך לצופים היתה הזדמנות לגלות את דניאלה ספקטור, שאחרי סינגל אחד וביצוע נפלא ל"שחמט" שכתב חנוך לוין מסתמנת כיוצרת שכדאי מאד לשים אליה לב.

אלברשטיין מצדה ישבה במשך כל הערב בקהל, מחאה כפיים בהתלהבות ואפילו הרשתה לעצמה לשחרר קריאת ביניים שהבהירו לכולם שהיא מרוצה למדי מההתרחשויות על הבמה. היה בכך משהו חינני להפליא, בניגוד לביישנות האריק איינשטיינית, למשל, חינניות שמתגברת על הקיטש והשירה בציבור והופכת להתרגשות אמיתית.

אלברשטיין יכולה לקחת עמה מסר חשוב מהמופע. כאמנית, היא תמיד יצרה כאילו שאין לה למי להוכיח דבר, אבל במבט לאחור, העשור האחרון היה בעייתי עבורה. החומרים המשובחים שהוציאה נמהלו בהפקות בינוניות והיה זה סיבוב ההופעות שלה שזיכה אותה מחדש בקרדיט של אמנית הופעות גדולה. ולמרות זאת, הציפייה לעוד אלבום אחד גדול באמת עדיין קיימת, והערב הזה הציג מגוון רחב של האפשרויות שעומדות בפני אלברשטיין. הוא אפשר לה בעיקר לטעון מחדש מצברים יצירתיים ולגוון את הפולק הנצחי שלה בעזרת אותו פירוק לגורמים ש"בנות חוה" הציע ליצירתה.

בסיום, אלברשטיין הפתיעה את יעל דקלבאום, שחתמה את הערב בביצוע כיפי ל"שיר מגרש את החושך" ולא הבינה מדוע מחיאות הכפיים התגברו כל כך כשהיא מודה לתאורן. אלברשטיין עלתה לבמה וביצעה בקלילות את "שיר סיום", באופן שלא גנב את ההצגה אך גם לא מאפשר לשכוח שעם כל הכבוד לבנות חוה, פרס ישראל למוזיקה מגיע לזמרת הגדולה מכולם. בניגוד לאריק איינשטיין, היא ככל הנראה גם תגיע לקבל אותו.