מצעד לצד 3

(2007 / 2005)

"אנחנו נהיה הלהקה שתכתוב את השיר שיגרום לישראל ולפלסטין להסתדר" שר אדי ארגוס בסינגל הראשון והמדהים של ארט ברוט, "Formed A Band", שנמצא על אחד מאלבומי הבכורה הארסיים ביותר בכל הזמנים, "Bang Bang Rock & Roll". שנתיים אחר כך, כשראיינתי את ארגוס, אמרתי לו שאני מאוד מאוכזב שהוא עוד לא עמד בהבטחה שלו. "ניסיתי, באמת שניסיתי" הוא אמר וצחק. "אבל זה התברר כקשה בהרבה ממה שחשבתי".

ההומור העצמי הזה, השנינות העוקצנית וההתעקשות לא לקחת שום דבר ברצינות יתרה, היא מה שהופך את ארט ברוט ללהקה העכשווית עם הכי הרבה מסר. רק הם מסוגלים להתייחס לסכסוכים בין ישראל ופלסטין או בין הודו לפקיסטן באותו כובד הראש בו הם מתייחסים אל אהבה, מצעדי פזמונים או אופנה. בזכות הגישה הלא מתיפייפת הזו, אלבום הבכורה של ארט ברוט הכניס בעיטה רכה לקונפורמיזם של האינדי ויצא נגד מוסכמות לא מעורערות רבות - עם שורות כמו "אני לא סובל את הסאונד של הוולווט אנרגראונד", עם בוז ליכולות טכניות ועם דגש על עשיית כיף במקום להלחם על ערכים (גם את השלום באזורנו ארגוס לא חיפש מסיבות אלטרואיסטיות, אלא מתוך הרצון להופיע 8 שבועות ברציפות בטופ אוף דה פופס).

האלבום השני של ארט ברוט, "It's A Bit Complicated", נכנס עם הבכורה לאותו המיקום בגלל שהוא חשוב כמעט באותה המידה, ולרגעים מוצלח יותר מוזיקלית. אמנם, לא היה בו את מוטיב ההפתעה, אבל הכתיבה של ארגוס רק הושחזה בו יותר. השירים הפכו למרגשים ורומנטיים בהרבה, השנינויות הסתתרו מתחת לפני השטח וההפיכה של ארגוס לממשיך דרכם העיקרי של דארן היימן מהפנר וג'ונת'ן ריצ'מן, הושלמה. חוץ מזה, אדי ארגוס הוא ללא ספק האיש הכי מבריק שיצא מהעשור הזה - גם בלי המוזיקה. מספיק לעקוב אחרי הטוויטר שלו ושל החתול שלו בכדי להבין זאת.

(2002)

סביר להניח שבלי מייק סקינר לא היינו מקבלים לחיינו את הגריים ואפילו לא את הארקטיק מאנקיז. סקינר, תחת השם The Streets, לא רק גרם לפלואו בריטי להישמע לוהט ולא רק הכניס לאופנה לופים פשוטים ובאסים עמוקים (שלימים הוקצנו ונופחו על ידי דיזי רזקל ואחרים). סקינר היה קולו של דור.

"Original Pirate Material" הוא לא בהכרח אלבום טוב יותר מ"A Grand Don't Come for Free" שהגיע אחריו, אבל הייתה בו רעננות חצופה של ילדים בריטים מהמעמד הבינוני שהתייחסו אל סקינר כמו שהדור שלפניו התייחס אל ג'ארוויס קוקר ופאלפ. פתאום (ועוד לפני "אני לא זמין") דיברו בשירים על חיי היום יום: טלפונים סלולריים, הודעות סמס, פלייסטיישן ומועדונים של תקופתנו - כשהכל נעשה עם תשוקה עצומה לתרבות העכשווית ולמוזיקה. תקשיבו ל-"Weak Become Heroes" ותבינו.

(2006)

אם יש משהו שמאפיין את הליריקה במוזיקה של העשור הזה, באופן רוחבי וחוצה ז'אנרים, הוא ההתייחסות לסמים. בעצם עד מייק סקינר שמוזכר פה למעלה, הגישה כלפי שימוש בסמים הייתה מאוד לא נונשלנטית. סמים צוינו בשירים בעיקר בכדי לדכדך (אני מכור, אני רוצה להפסיק, אני חייב למלא איזשהו חור בי עם הסם וכו'), בכדי להבהיר כמה "משוגעים" אנשים מסוימים ואיך החיים שלהם "פרועים", או כסממן כלשהו למגניבות וזריקת זין.

בשנים האחרונות הרבה מוזיקאים פשוט הודו שסמים הם חלק מהחיים של רובנו - במסיבות, בבארים, וסתם מול סרט. כולם מעשנים ג'וינטים, המונים לוקחים כימיקלים וזה לא כזה ביג דיל - זה לא מפריע להם לתפקד או להיות פרודוקטיביים, זה פשוט מפיג את השעמום הרגיל של החיים.

"Boys And Girls In America" הוא האלבום שמתייחס ככה אל סמים יותר מכולם. הוא אמור להיות אלבום המראה של הצעירים באמריקה, והוא אכן כזה. קרייג פין, הסולן של ההולד סטדי, הוא הכותב האינטליגנטי ביותר שמקליט היום אלבומים, והחכמה הלא הגיונית שלו מתפרצת כאן על גבי מוזיקת בארים ברוס-ספרינגסטינית ופזמונים מדבקים, כשהשימוש בסמים ושתיית האלכוהול תמיד ברקע, אבל אף פעם לא במרכז.

(2003)

אינדיטרוניקה. איזה שם מעצבן זה לז'אנר. היה פעם אינדי, שזה בעצם סוג של רוק, והייתה אלקטרוניקה, שזה בעצם סוג של מוזיקה אלקטרונית, ובחצי הראשון של העשור לא היה דבר חם יותר מלאחד את שניהם יחדיו לסוג של מוזיקה ממוחשבת עם אסתטיקה של אינדי. הפוסטל סרוויס, שהם בעצם בן גיבארד מדת' קב פור קיוטי ודנטל (עם כמה הופעות אורח של ג'ני לואיס) הוציאו את "Give Up", האלבום הכי טוב שיצא מהז'אנר הזה עד היום, כשכבר אין "אינדיטרוניקה" והכל נכנס יחד מתחת למטריה של האינדי. עם ביטים נקיים ומתוקים להפליא, הקול הצלול של גיבארד, הטקסטים המצוינים והמסרים הטהורים אי אפשר למצוא באלבום הזה רגע דל אחד. עכשיו נותר רק לחכות לתקליט השני, שבתקווה באמת יגיע.

(2006)

קחו את מה שעשה מייק סקינר עם הטקסטים, תוסיפו את מה שעשו הליברטינז, הסטרוקס ופרנץ פרדיננד עם הגיטרות, תכפילו את המכירות של כל אלו באלוהים יודע כמה וקיבלתם את האלבום הזה. ויודעים מה, עם כל הרצון ללכת נגד ההייפ ולהגיד שהארקטיק מאנקיז לא המציאו כלום, מדובר באלבום מצוין, מקפיץ, כיפי ומעולה.

אבל לא רק בגלל זה הארקטיק הגיעו לאן שהם הגיעו וניצחו את כל העולם במהירויות מכירה. הם עשו זאת דרך השיווק של שנות ה-2000. אם פעם להקה הייתה נוסעת מעיר לעיר ומופיעה המון בכדי לעשות לעצמה שם, במקרה הזה, פעילות המייספייס הענפה והאהבה חסרת גבולות של הבלוגים היא זו שהביאה את הבום וגרמה להופעות המוצלחות והרבות של הארקטיק מאנקיז להראות יחסית שוליות.

(2000)

פאק "OK Computer" ואצבע משולשת לכל מי שזורק דיסים על רדיוהד, כי זה כבר מזמן לא מגניב לא לאהוב אותם רק בגלל שזה לא מגניב לאהוב אותם. "Kid A" הוא אלבום ענק. הוא מאחד לכדי יחידה אחת השפעות מכל הריליסים הכי טובים של Warp מסוף שנות ה-90 (בורדס אוף קנדה, טו לון סוורדסמן, אפקס טווין ופלייד) ומוסיף מעל את השירה המיוסרת של תום יורק - מלך הדרמה מכווץ העיניים. סביר להניח שבלי האלבום הזה הפסטורליות ש-Warp העבירה דרך האוונגארד, מעולם לא היתה מגיעה למיינסטרים. אבל גם בלי אלמנט השליחות מדובר ביצירה מדהימה עם שירים קורעים.

(2009 / 2004)

אנימל קולקטיב הם ההרכב המשפיע ביותר של שנות ה-2000. אין על כך שום ספק. יש האומרים שהם הביץ' בויז החדשים, יש כאלו שהולכים רחוק יותר ואומרים שההשפעה שלהם על הדור הנוכחי והעתידי, זהה להשפעה של הוולווט אנדרגראונד על הדור של שנות ה-70 והלאה. כולם צודקים. אנימל קולקטיב הביאו משהו חדש לגמרי - הרמוניות קוליות וקולות גבוהים במבנה של טכנו, המנוני סרף במבנה של פולק ועוד אינספור הברקות מקוריות. במשך שמונה אלבומים, ארבעה אי-פיז וכל מני תוספות - שיצאו כולם בין שנת 2000 להיום - אנימל קולקטיב רק הלכו והשתפרו, השתנו, והתפתחו. הם הפכו לפופיים יותר ויותר, אך באותה המידה, גם הפכו את הפופ לאנימל קולקטיבי יותר. בין שלל הריליסים הבאמת מעולים של הלהקה הזו, יש שניים שמתבלטים ומהווים אבני דרך בקריירה שלהם: הראשון, "Feels", שהעביר אותם מהעולם של יוצרי מוזיקה אקספרימנטלית מוערכים אל הליגה של הגדולים; השני, "Merriweather Post Pavilion" של השנה, הוכיח שכל פעם שחושבים שהם לא יכולים לקחת את השטיק שלהם למקומות קומוניקטיביים יותר ולשמור על הפאסון והמקוריות, הם עושים את זה ומעיפים את הראש.

(2007)

ג'יימס מרפי לא צעיר. הוא היה שם לכל האורך, ספג Pאנק, דיסקו ודאנס ושתק. בילה לו ברקע. רק בעשור הנוכחי הוא החליט להפיל עלינו את מסת הידע, הכישרון והיכולות שלו באופן ראוי ולא באיזו להקה אנונימית וחסרת ייחוד. כנראה שרק בשנים האחרונות הוא הפך לבשל – ואלוהים, כמה בשל הוא. הוא לא רק עמוס בידע ורעיונות טובים, הוא גם מתעל את הכל למקום של יצירה מושלמת, כזו ששולטת על כל מוזיקת הדאנס של העשור ובמקביל מנצחת את רוב אלבומי האלקטרוניקה והרוק כאחד. "Sound of Silver", האלבום השני של אל סי די, הוא מבריק מכל זווית: טקסטואלית, מוזיקלית, הרפתקנית, חדשנית, מעניינת, כיפית וכו'. לא קשה לזרוק סופרלטיבים, כי לא משנה מה אכתוב, שום דבר לא יהיה מוגזם.

(2001)

לפעמים פשטות מספיקה. לעיתים, לא צריך להמציא כלום, אלא פשוט להיות בזמן הנכון, במקום הנכון ועם הגישה הנכונה. אלבום הבכורה המעולה של הסטרוקס לא ניסה להמציא כלום, אלא יותר להחזיר כבוד לפוסט- Pאנק של פעם; לניו-יורק הישנה. בגלל שזה הגיע מחבורה צעירה, מלאת מודעות וכריזמה בלתי נשלטת, מכיוון שלכל כך הרבה אנשים נמאס לשמוע על מותו של הרוקנ'רול וגם – מה לעשות, גם לאיכות יש חלק – בגלל שהפוסט- Pאנק הכאילו מיושן שלהם הוא אחד מהדברים הכי טובים שיצאו אי פעם, העולם הלך מסוחרר אחר הסטרוקס. יש הצדקה מלאה לכל להקה שניסתה להיות הם ולכל בחורה שהתאהבה בג'וליאן קזבלנקס ואל תתנו למתנגדי ההייפ ולחובבי הנוסטלגיה המיושנים לבלבל אתכם. "האם זה הכל?" שאלו הסטרוקס – כן, אבל ה"זה" הזה הוא המון.

(2004)

ג'ואנה ניוסם הקליטה את אלבום העשור. היא עשתה את זה בלי הרבה יומרות, בלי אולפנים יקרים ובטח ובטח מבלי לדעת שהיא עושה את זה. "The Milk Eyed Mender" שהופק על ידי נוח ג'ורג'וסון – איש שעיר ויחסית אלמוני אז, שלימים הפך למפיק שעיצב את גל הפריק-פולק - הוא אלבום קטן. אבל האימפקט שלו הוביל למבול של זמרות שמנסות להישמע ילדותיות, מבלי להבין שמה שמיוחד בג'ואנה זה לא הווקליות הילדותית אלא איך שהיא משתמשת בקול ובשירה שלה, כמה שהיא חמודה, ואיך שהיא כותבת אגדות מודרניות וזורקת אותם לאוויר באופן מרגש כמו ב"This Side Of The Blue", בדרך עממית וחצופה כמו ב"Inflammatory Writ" או בשובבות מקסימה כמו ב-"Peach, Plum, Pear".

אני אשים את הקלפים על השולחן: לא כל הסיבות לבחירת האלבום הזה הן סטנדרטיות. היו בשנות ה-2000 אלבומים משפיעים יותר, עם להיטים גדולים יותר ומסרים משמעותיים יותר. בטח ובטח שהיו גם מיליון ריליסים שמכרו יותר או שהיה סביבם הייפ גדול יותר. אבל אני מאוהב בג'ואנה ניוסם, ו"The Milk Eyed Mender" הוא לא אלבום העשור שלי כי אני מאוהב בה אלא ההיפך – אני מאוהב בה בגלל היצירה הזו; לא היה אף ריליס מאז שהאלבום הזה יצא ששמעתי יותר פעמים, שהשפיע על מצב רוחי בצורה בוטה כל כך. נדמה לי שפשוט בכל הזמנים לא היה אלבום מקסים שכזה. יודעים מה? נגיד את זה ככה: "The Milk Eyed Mender" הוא לא רק אלבום העשור – הוא האלבום הכי טוב שיצא אי פעם.