יש משהו מלחיץ, ובו זמנית ראוי להערצה, באנשים שאף פעם לא נשארים במקום. עם 5 שנים מאחוריהם, ואלבום שביעי וטרי, אנימל קולקטיב מוכיחים סופית שהם רצים לכל מקום, ונוטשים אותו בשנייה שהם מרגישים בנוח.
הקולקטיב, כמו ילדים שזקוקים לרטלין, משתעממים מהר מידי, ואחרי ששיחקו באקספרימנטליות אוונגרדית באלבומים מוצלחים כמו "Here Comes The Indian" ו-"Spirit They're Gone Danse Manatee", התפלשו בפריק-פולק מדורתי ב-"Campfire Songs" וב-"Sung Tung" המוערך ופורץ הגבולות, והשתעשעו עם דמות האם ושתי באניאן באי-פי "Prospect Hummer", הם מקבלים את הארט-רוק לחייהם בחיבוק לוחץ.
בעוד ש-"Sung Tongs" היה אלבום אינטימי שנוצר מחברי הקולקטיב פנדה בר ואביי טר בלבד, אל "Feels", אלבומם החדש, חזרו החברים הישנים ג'אולוגיסט ודיקין, וביחד עם תרומות צנועות מאייווינד קאנג (שניגן עם Mr. Bungle וג'ון זורן) וקריסטין אנה מ-Múm, הם יצרו את אלבום הפופ הכי מיוחד של השנה. באחריות.
לא תמצאו פה קטעים אבסטרקטיים של נויז, וגם הפולק כמעט ונעלם. מה שנשאר זה רק פריקיות לפנים, שמגיעה על מקצבים קליטים, ומלודיות מרגשות ועוצמתיות. יש פה ערבוביה מטורפת של פסיכדליה, רוק, תופים שבטיים, לחישות עטלף וחבטות מפתיעות, והשפעות מגוונות שמתחילות בבריאן ווילסון, עוברות דרך הפליימינג ליפס ומרקורי רב המוקדמים ("Yerself is Steam"), וגם מקומם של הארקייד פייר לא נפקד. בצורה מפתיעה, כל אלו גורמים לאלבום להיות נגיש כמו קרטון מטבעות של הומלס.
האלבום נפתח עם שני שירים צוהלים למדי, שגם בתל אביב נותנים תחושה של מרחבים עצומים. הראשון מבניהם, "Did You See The Words" מכניס אותנו מיד לפאזה החדשה של הקולקטיב, עם מקצב פופי והרמוניות קוליות, ומי שמציית לשורה "בואו נוריד את הנעלים", צפוי להתחיל לרקוד בצורה מפדחת על השטיח (כן, פתאום אפשר גם לרקוד לצלילי אנימל קולקטיב).
האנרגיה המבורכת ממשיכה עם הסינגל "Grass", שמפוצץ בשמחה חסרת מעצורים, ובמכות תופים חזקות שמלוות בצווחות היסטריות, והעבר של הקולקטיב מוזכר בשני קטעים: "Banshee Beat", מעין שארית מ-"Sung Tongs", הוא קטע מהפנט בין שמונה וחצי דקות שמתעורר רק לקראת האמצע והופך לשיר יפהפה עם טקסט מקסים, ו-"Bees", שמשחזר בהצלחה את האסתטיקה של "Prospect Hummer".
אני יכול גם להישבע שב-"Turn Into Something", אפשר לשמוע קצת Fiery Furnaces, וב-"Loch Raven" ניתן לקלוט השפעות אמביינט אפקס טוויניות, רק בפורמט אקוסטי (אני מודה, לתובנה האחרונה בחיים לא הייתי מגיע לבדי, אלמלא הייתה כתובה באתר של הלייבל).
התבכיינות על "הקלקול" שנמצא בפופיות של הקולקטיב לא תתקבל. ידענו טוב מאוד למה נכנסנו כשהכרזנו על הקולקטיב כאחת הלהקות החשובות של שנות ה-2000, והיינו צריכים לדעת שהם משתנים מרגע לרגע. לכו תדעו, אולי ממש עכשיו הם כבר עובדים על אלבום חדש ואוונגרדי שיכלול רעשים שמעולם לא חלמנו עליהם, ואולי הם עובדים על פרויקט שייתן למדונה פייט ראוי במצעדים. מה שזה לא יהיה, אני ארוץ לחנות התקליטים.
אנימל קולקטיב, "Feels" (אם.סי.איי, Fat Cat)
עוד בוואלה!
ילד של אמא
המעריצים של אנימל קולקטיב צריכים להצטייד באייפוד 60 ג'יגה כדי לאכלס את כל האלבומים, האי-פיז והפרוייקטים של החיות השונות. אלו של ושתי באניאן יכולים להסתפק בדיסקמן מודל 96' ובקייס עלוב שקיבלו במתנה עם שישיית בירה.
באניאן, עם כל ההייפ שסביבה, היא הנפגעת הגדולה ביותר מסינדרום "משבר הדיסק השני", שכן אלבום הבכורה שלה הגיע אלינו ב-1970, והנה, רק עכשיו (!) יוצא אלבום האולפן החדש שלה, "Lookaftering". כל מה ששמענו בין לבין היה בשיתופי הפעולה הבודדים שעשתה בשנתיים האחרונות: האי-פי המשותף עם אנימל קולקטיב המצוין לעיל, והופעות אורח בשירים של דבנדרה באנהרט ופיאנו מג'יק.
בתור זמרת פולחן שאלבומה הראשון, "Just Another Diamond Day", היה השפעה מהותית על המון אמנים עכשוויים, סביר שבאניאן הבריטית נמצאה תחת לחץ עצום לפני ההוצאה של האלבום החדש. אין טעם בכלל לנסות ולמנות את כל מה שקרה במוזיקה ב-35 השנה האחרונות, וכיף להצהיר שוושתי נשארה בדיוק, אבל ממש בדיוק, אותו הדבר.
הקול שלה עדיין טהור כמו שמן זית פלשתינאי, הטקסטים שלה נוגים, הגיטרה שלה מלטפת, ובכלל, היא הזקנה הכי אטרקטיבית לילדי אינדי שמחפשים חברה דמות אם. היא יוצרת פולק פסטורלי וחלומי, שנשמע הכי טוב עכשיו - כשמתחיל החורף ורוצים מינון נמוך של רחמים עצמיים, שייעטפו בנוחות במעיל יד-שנייה שבדיוק קניתם.
ושתי לא לגמרי לבד כאן. רבים חלקו לה כבוד ובאו לנגן לצד הקול הענוג שלה: אפשר למצוא פה את ג'ואנה ניוסם, דבנדרה באנהרט, רוברט קירבי (שניגן גם עם ניק דרייק), קווין ברקר (מ-Espers ו-Currituck Country) ו-Adem. את העטיפה עיצבה בתה (שאולי יכולה להיות מושא ערגה הולם יותר לאותם ילדי אינדי), ועל ההפקה אחראי מקס ריכטר (שהוציא בשנה שעברה את יצירת המופת המינימליסטית "The Blue Notebooks"), שהוסיף נגינת פסנתר ונגיעות אלקטרוניות קלות וכמעט לא מורגשות.
בדיוק כמו הבכורה, זוהי יצירה מעולה ונטולת זמן. באניאן היא הדבר האמיתי, והקאמבק שלה סוף-סוף הושלם. ברוכה השבה.
ושתי באניאן, "Lookaftering" (אם.סי.איי, Fat Cat)