הילדים מסכמים שנה - טופ 25

היה שלב באמצע השנה שההייפ סביב דן בלאק היה עצום. אבל אתם יודעים איך זה - מה שבא בקלות הולך בקלות, ובלאק קצת נעלם אל חור שחור והתחיל בטורניר שחמט עם שני הזקנים של המקרנה. עדיין, אי אפשר להתעלם מהגישה המיוחדת של בלאק, שמערבבת באופן לבן לחלוטין אר נ' בי, היפ-הופ ואלקטרוניקת אינדי. "Symphonies" הוא קטע מופתי שהתחיל בכלל בתור גרסת כיסוי לנוטוריוס ב.י.ג שהתכתבה עם "Umbrella" של ריהאנה, אך האנשים הקשוחים שמחזיקים ביצירות של ביגי סמולס סירבו לתת לפלא הלבן אישור לקאבר.

לכבוד צאת האלבום המלא שלו, בלאק הקליט את השיר מחדש עם טקסט אחר לגמרי כדי להימנע מעימותי זכויות יוצרים ויצא לו דווקא פיצוץ. מעניין מה היה קורה אם היה מוותר גם על הסימפולים מ"Umbrella".

גלואו-פיי זה שם הז'אנר שהילדים הכי צחקו עליו השנה. אל תבינו לא נכון, הם דווקא מחבבים להקות כמו דלוריאן או Washed Out, אך השם, שמערבב בין גלורי ולואו-פיי לא לגמרי מעביר את התחושה הנוסטלגית שיש ללופים הזולים של הלהקות האלו. אבל שם מטופש או לא, הסצנה המוזיקלית הזו תוססת ונאון אינדיאן הם הכוכבים הכי גדולים שלה. אולי בגלל שהם יודעים מה יעשה לנו טוב ואומרים לנו ללא פחד "היינו צריכים לקחת אסיד אתכם".

קמרה אובסקורה הם המלכים של שירי הפרידה. הם יודעים להעביר את התחושה המושלמת שמשלבת כאב והתרגשות מהתחלה חדשה. זה מתחיל בקול הנשי הספק-מתוסכל-ספק-מחיוך של טרייסי אן קמבל ומגיע לשלמות עם טקסטים כמו "יבקרו אותי על כך שהלוויתי את האמנות שלי/ ביקרו אותי על כך שנתתי לך לשבור את הלב שלי/ למה שאסבול את המבטים המאוכזבים?".

אתר הבי בי סי הכריז על הדראמס כאחת מלהקות האינדי החמות של 2010, אבל כל ילד שמכבד את עצמו כבר רצה ללכת לגלוש איתם השנה.

"Break Up", האלבום המשותף של סקרלט ג'והנסון ופיט יורן הוא חתיכת אכזבה. נכון, מיורן לא ציפינו לכלום וקצת כאב לדעת שהוא בילה שעות רבות באותו החדר עם ג'והנסון. אך אחרי המחווה המעולה שסקרלט הקליטה לטום ווייטס ובעקבות הסינגל המצוין הנ"ל - שיצא קצת לפני האלבום המלא וגרם לנו לתהות אם ג'והנסון היא הברידג'יט ברדו של ימנו - ציפינו להמון ובסוף קיבלנו אסופת שירים רכרוכית עם יותר מדי פיטר יורן ופחות מדי סקרלט ג'והנסון.

אין איש שפוי בעולם הזה שלא רוצה להרוג מישהו, מתישהו. זה היה צריך להיאמר כבר והקרוקודילס צועקים את זה בקול רם, כשהם מצפים את המכה בשוגייז דחוס ומלודי.

השיר הכי טוב של הכאבים-בלהיות-טהור-בלב לא יצא על אלבום הבכורה המדהים שלהם, אלא באי-פי שהגיע קצת אחריו וצעק לפריימל סקרים "אתם אולי הייתם גבוהים יותר מהשמש, אבל אנחנו גבוהים יותר מכל הכוכבים".

הקראש השנתי שלי מוקדש או לג'ורג' פרינגל או לג'מינה פרל. אני מודע שהקשר הדמיוני שלי עם שתיהן התחיל לפני 2009, אבל השנה הוא צמח למימדים כמעט אובססיביים. הקטע הזה, שהיה הסינגל הראשון מתוך האלבום המשמח "Salon Des refusés" יגרום לכולנו לרצות להיות עם פרינגל בשיעור ספורט - הבנים ימותו להיות תלויים לידה על חבל, והבנות ינסו לפוצץ אותה עם הכדור במחניים.

"אני שונאת אנשים/ אבל אני/ אני מחבבת אותך/ הו אני/ אני שונאת אנשים/ ואתה/ אתה גם", שרה ג'מינה פרל כשאיגי פופ מלווה אותה בכדי להעצים את הגישה המיזנטרופית (והבכל זאת רומנטית) שלה. לפעמים נדמה שהשיר הזה הגיע בכדי שנבין למה פרל פירקה את בי יור אוון פט ופרשה לקריירת סולו. היא בטח לא אהבה אף אחד בלהקה ההיא, כי אין מה לעשות - אנשים זה דבר די מסריח.

עם כל ההערכה והכבוד שדיסטרוייר מקבל, אף אחד לא צפה ממנו לקטע שכזה. בכל פעם שאני שומע את 14 הדקות האיטיות האלו - שמתחילות באמביינט, מתפתחות לסוג של דיסקו אווירתי וחוזרות לשקט מטריד - אני מופתע מחדש מכמה שזה מרגש ומפעים ונוגע וקורע וכו' וכו' וכו'.

אם יש משהו שבאמת מקשר ביני לבין הילדים, זה חוסר הרצון בהבאת ילדים חדשים לעולם. די, יש מספיק מהחרא הזה והגיע הזמן שכמה שיותר אנשים יצאו מהארון ויצעקו חזק שזה לא הולך לקרות - הם לא מוכנים להתעסק עם חיתולים, עריסות, קיא וכאבי ראש. בגלל זה אין שיר בעולם שקל לי להזדהות איתו יותר מאשר עם הקטע המלנכולי הזה, שמתחיל ב"הו אלוהים/ מה אם היתה לנו תאונה/ הו אלוהים/ עד שאתה מת/ זה הזמן שבו אתה הורה/ עד שאתה מת" ומסתיים בתחנונים להפלה.

לילי אלן אומרת את האמת הידועה לכולנו ועל אף הציניות הברורה של השיר, אין מי ששומע אותו ולא רוצה להרזות ולקנות המון יהלומים.

כנראה שהיה צריך התערבות מצד המלך בכדי לשים סוף לשטות הזו של האוטו-טיון ולהחזיר את הכבוד לעולם ההיפ-הופ. "אני מולטי מיליונר, אז איך זה שאני הניגר הכי קשוח כאן?" שואל הגי'גה בצדק, כשהוא לוקח להפקה את קניה ווסט - אחד מהאנשים שאימצו בחום את האוטו טיון והפכו את T-Pain לגיבור תרבות - ובעצם מראה לכולנו את ההבדל המעמדי בינו לבין ווסט.

בראיה מגבוה, "th Dimension11" הוא הקטע המוצלח ביותר מאלבום הסולו של ג'וליאן קזבלנקס, בעוד ש"Out Of The Blue" הוא קטע שיכול גם להימאס יום אחד. אבל עד שזה קורה - וזה הרי לא ימאס לפני שתגמר השנה - מדובר בשיר הכי מדבק, אנרגטי, כעוס ומריר שיכל לצאת מאיש כה מגניב.

כשקארין דרייז'ר אנדרסון (פיבר ריי) הייתה בת 7 היא בטח היתה ילדה ממש מפחידה. אין סיכוי שרק בגיל הבגרות היא נהייתה כזו קריפית. לכן כאשר היא מדברת על חוויות מגיל כה צעיר אני מיד נלחץ ותוהה מה לעזאזל הורים יכולים לעשות כשנולדת להם ילדה שרודפת אותם בסיוטים? כבר סיכמנו שילדים זה אסון. לא אתם. אתם בסדר.

הכן כן כנים החליטו לשנות גישה, להעיף אותנו לרחבה ולהרקיד אותנו עד שנמות.

השבוע תהיתי למה המשפט השגור ביותר בפי בנות העיר הוא "סליחה שאני עצבנית, שכחתי לקחת כדור היום", ואז שמעתי שוב את הקטע העצוב ביותר של ה-Los Campesinos! (ושל השנה) והבנתי כמה עדיף הוא פסיכולוג צמוד מאשר ניסיונות לא מלומדים בתרופות. אל תבינו לא נכון, אני בעד שניהם - זה הכי רוקנ'רול - אבל אולי אני אומר את זה רק בגלל שמעולם לא הגעתי למצב של פרכוסים על הרצפה.

דיזי רסקל השלים השנה את המעבר שלו לאיביזה ועם ההפקה של ארמנד ואן הלדן הוא מגדיר את הטראש מחדש בקטע שמפוצץ באלימות שמחה.

האינדי-פופ לא שלט בשנת 2009 ולבטח היה הרבה פחות פופולארי מאשר שהיה בארבעת השנים האחרונות. הסיבה היא בעיקר בגלל שלא היו מספיק שירים כמו "Lust For Life" של גירלס (אגב, כל קשר לאיגי פופ מקרי בהחלט). באמת, אם השיר הזה לא יעביר בכם תחושה שמשהו בחיים שלכם צריך להשתנות, כנראה שאתם מקרה אבוד.

כמה חודשים לפני הסולו של ג'וליאן קזבלנקס הוא התארח בשיר הנ"ל והכריז, בענק, שהוא הכוכב הכי ראוי בעולם, תוך כדי שמירה על פאסון נונשלנטי עם שורות כמו "זה כל מה שאני/ אני סתם בחור פשוט שמדבר כששמים מולו מקירופון".

יאכט הם ההרכב החזק ביותר של הלייבל DFA לשנת 2009 ו"Psychic City", כנראה יותר מכל שיר אחר, מסמל את המוזיקה של השנה הזו - קאבר לשיר ישן שמגיע בפורמט דיגיטלי וחדש לגמרי; טקסט שמבטל את הקרירות שתמיד טוענים שקיימת בעיר; הביזאר הניסיוני של המוזיקה הוא פופי לגמרי וההתפתחויות באמת מעניינות ולא רגילות.

במצעד העשור של הילדים, "My Girls" הוא השיר הגבוה ביותר שהגיע משנת 2009 (במקום השישי) - אך זה לא בהכרח אומר שמדובר בשיר הכי טוב של 2009. "My Girls" הוא קטע יפהפה, מורכב, יחיד במינו וחוצה גבולות. עוד כמה שנים, זה יהיה השיר שנזכור מהשנה הזו, וגם אז לא באמת נבין את כל מה הולך בו. עכשיו, לצערי, אנחנו עדיין לא לגמרי מוכנים לעכל אותו בשלמותו.

באופן הפוך לחלוטין מ"My Girls" של אנימל קולקטיב, הרימיקס של וולפייפר לדאס רייסיסט הוא שיר רגעי, נטול חידושים או הרפתקנות וסביר שזה רק עניין של דקות עד שלא נהיה מסוגלים לשמוע אותו. ובכל זאת, בכל פעם שאני מנגן אותו אני מופתע לחלוטין מהעובדה שאני מתמלא באושר ולא רוצה לקפוץ מהגג. השיר הזה ליווה המון חודשים מהשנה, עשה שמח בטריליון מסיבות אינדי ולמרות שאין לי הוכחות מוצקות לכך, אין לי גם ספק שהוא העלה את המכירות של טאקו בל ופיצה האט לשמיים.

יכול להיות שהשיר הזה נכנס גבוה כל כך למצעד השנה בגלל חוויות אישיות. יש סיכוי שאם לא היה נשבר לי הלב מתישהו בחלק הראשון של 2009, הבפנים שלי לא היה מתהפך בכל פעם שהשיר הזה מתנגן. אני לא שולל את האופציה שאם עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים רצינית וארוכה, "Broken Broken Broken Heart" של ג'פרי לואיס היה מוצא את עצמו במקום העשירי של המצעד. אבל זה לא המצב, וכנראה שעד שהלב שלי יתאחה, משפטים כמו "אם אוכל למנוע מעצמי לחשוב לשארית חיי אולי אשרוד את הנפילה הזו" ימשיכו לערער אותי. למזלי, אני בטוח שאני וג'פרי לואיס לא לבדנו, ושיש עוד המונים שכרגע מנסים להמשיך עם החיים שלהם - כל אחד מהם צריך לתפוס בשיר הזה ולא לעזוב.

לא היה אף שיר ב-2009 שניתן להגיד בלי לגמגם שהוא "שיר השנה". בדרך כלל יש, אבל הפעם הכל היה טוב מדי ומהצד השני, שום דבר לא התבלט באופן קיצוני מעל השאר. הפתרון ההגיוני ביותר היה לבחור שיר עם מבנה קלאסי, אבל שנשמע טוב יותר מכל הכאילו Pאנק שיש היום. כלומר, היו חייבות להיות בפנים גיטרות, הפרסונה הכי מבריקה שיצאה מבריטניה וגם מסר חשוב. הכתובת "ארט ברוט" היתה מרוסס בענק על הקיר ו"Demons Out" שלהם, הוא בהחלט זוכה ראוי בשיר השנה, שכן לא היה אף קטע שהעביר את הכאב של חובבי המוזיקה כמו השיר הנ"ל.

אנחנו הרי יודעים איזה סוג של אנשים הופכים דיסקים לרבי מכר אחרי שהם קונים אותם בסופר או בארומה או בכל מקום שלא אמורים לקנות בו מוזיקה. אלו אנשים חשוכים, שהורסים לנו את החיים בכל מובן שהוא: תרבותי, חברתי, מדיני וכו'. ארט ברוט החליטו להלחם בשטן ולהיכנס חזק בכל האנשים האלו, תוך כדי שהם מדגישים שציבור קוני האלבומים, לא צריך להצביע.

בכך, מעבירים ארט ברוט את האשמה לאנשים. די, נגמר העידן שבו אפשר לכעוס על תחנות רדיו, בתי ספר, טלוויזיה ומשחקי מחשב. האשמים הם האנשים והם אלו שהורסים את הפופ בגלל הטעם הנוראי שלהם. "אם אתה אוהב מוזיקת פופ/ ואתה אוהב מוזיקת פופ/ למה אתה נותן להם להתעלל בו?" שואל הסולן אדי ארגוס, ואז עונה "ציבור קוני האלבומים/ אנחנו שונאים אתכם/ זה ארט ברוט/ נגד השטן". בהמשך מדגיש ארגוס כי זה לא קל להיות במקומם: "התנגשות עם השטן יכולה להיות קטלנית/ אנחנו עושים זאת למענכם/ אז כדאי שתהיו אסירי תודה" - ואיך אפשר להפגין את ההערכה והתודה שלנו יותר מלתת ל"Demons Out" את המקום הראשון במצעד השנתי של הילדים?