הילדים מסכמים שנה

שניים מהאקטים שבאמת עשו את השנה הם פיבר ריי, שהוכיחה שהיא יכולה להעיף לנו את הראש גם בלי דה נייף, ו-Fuck Buttons. באטונס לקחו את הנוייז המונוטוני ממקום של מגניבות קונספטואלית אל פסטורליות מלודית מורכבת, כזו שנמצאת עמוק מתחת לפני השטח אך הופכת את המציאות. הקטע המשותף שלהם לוקח את מה שדומה ביניהם (המורבידיות האפלה, האווירה המטרידה) ועובר בין הז'אנרים השונים שהם מתעסקים איתם בכדי לתת לנו עיסה אחת מרשימה של טכנו, נוייז, אמביינט ואלקטרו אפל.

פסנתר ובחורה ששרה מהר ועם קול צלול בצרפתית. ככה אני רוצה להתעורר כל בוקר. רק עדיף שבאמת יהיה לי פסנתר וצרפתייה בחדר. בלייב.

ילדי הפרברים עם השמות התנ"כיים חגגו ב-2009 כאילו שהשנה היא 1999, וכיאה ללהקה משוודיה הם עשו זאת באווירת ארוויזיון קיטצ'ית ומקפיצה.

אין לי ספק שמאסטר קראפט פרץ למחשבים של ג'אסטיס וגנב ביט שהם עבדו עליו בשביל השיר הנ"ל. בדרך כלל, לא הייתי משתף איתו פעולה - הילדים שונאים גנבים, בעיקר כאלו שכותבים את השם שלהם בכתיב חסר כמו מאסטר קראפט - אבל המאסטר עשה צעד מבריק וקרא ל-E-40, רפאר שלא מקבל מספיק כבוד מסצנת האינדי והאלקטרוניקה, וביחד הם עשו את הקטע המלחמתי הזה שיגרום לכל ילד לתפוס שוט גאן ולעשות קליק-קליק. אז יאללה, הרבה זמן לא היו יריות בבתי הספר.

טי. וי און דה רדיו. גנג גנג דאנס. רימיקס. יש דברים שאי אפשר לפשל בהם.

לכמה רגעים אפשר היה לחשוב שהנאיב ניו ביטרס הם הטינאייג'רס של 2009: הם מפריז, ספק שרים/ספק מראפרפים/ספק מדברים, מודעים לעצמם, שנונים ומגניבים. בכל זאת, בכל אחת מהקטגוריות הם נמצאים רמה אחת מתחת לטינאייג'רס - שזה גם טוב, אבל לא מספיק - ורק כמה שירים שלהם נשארו לילדים עמוק בלב. כמו השיר הזה למשל, שדורש שתבואו לקחת אהבה, כי הנאיב ניו ביטרס לא באמת יודעים לתת אותה סתם ככה.

דניאל ג'ונסטון חזר השנה. בגדול. לא עם אוסף, הקלטות ישנות, שיר שטות או סרט - אלא עם אלבום מעולה, "Is and Always Was", שמופק להפליא ומוציא מג'ונסטון את כל מה שהפך אותו לכזה אליל אלטרנטיבי. השיר הפותח של האלבום הוא יצירה קורעת שמכילה שורה שמסבירה את המהות של ג'ונסטון: "ואני אוהב אותך כל כך/ ואני לא יכול להרפות".

הת'רלמס מודים שאנחנו חזקים, אכזריים, חמדניים, פראי אדם, שתלטנים, חולים ונצלנים. אבל עכשיו, כשהראיה שלהם מפוכחת, הם גם יודעים שאין על מה להתנצל ושלא טעינו בכלום. או כמו שהסטנד-אפיסט לואיס סי. קיי אמר על אכילת בשר: "אני חושב שזה נורא לאכול טונה או דולפינים או פרות או חזירים. זה לגמרי נורא. אבל אני אוכל אותם, אני אוכל את כולם, כי לא אכפת לי שזה רע. זה טעים".

דטארוק מפחדים מהמוות, תוהים מה קורה אחריו ורוב התחזיות שלהם לא אופטימיות במיוחד. לפני שהם הולכים מן העולם הם רצו להספיק משהו חשוב: להוציא שיר שמתכתב עם מוריסי בשלל רמות. הצליח להם.

תהרגו אותי איך זה קרה שקוקורוזי הפכו ללהקת הגוד-וייבז הכי טובה בשטח. זה בטוח לא הקול המלנכולי של הבנות או הטקסטים האפרוריים על ספינות טובעות ושוויון זכויות. גם לא נראה לי שאווירת האלקטרו-היפ-הופ שלהן מספיק שמחה בכדי להרים את האווירה כולה. זה משהו בחיבור של הכל ביחד שמספק איזשהו אושר עגמומי כזה, שמגיע ממקום לא בריא כל כך. הבי שיט.

סוף העולם קרוב (אם אתם בקטע של בני המאיה שנותנים לנו גג עד 2012) והפיירי פרנסס הולכים להיות הפסקול שילווה אותו תוך כדי קריסת המבנים, השיטפונות והאש הצולבת.

"זה השיר שלנו", אמרה בחורה מוקפדת לבוש לחברה מוקפד הסטייל, ברגע שהמערכת התחילה לנגן את "Heart Skipped A Beat". לא נעים לי לאכזב אותה ולהגיד לה שלדעתי, כמעט כל זוג היפסטרים שנוצר ב-2009 מגדיר את השיר הזה כשיר שלו.

לשנייה אחת עצמנו עיניים ובזמן הזה ג'יי ריטארד הוציא אלפיים ריליסים מצוינים. האחרון שבהם, "Watch Me Fall" הוא היחיד בקטלוג שלו שיכול להחשב כפופ טהור, והסינגל "Wounded" מתוכו הוא Pאנק-פופ שלא היה מבייש אפילו את הבאזקוקס.

ליידי סוברין לקחה את "Close To Me" של הקיור והפכה אותו ללהיט רחבות, תוך כדי שהיא מדגישה בפנינו כמה שהיא אנושית. ידענו את זה - אף פעם לא חשבנו שהיא עץ.

ל-Bondage Fairies יש בעיית נשים ובעיית סמים. מעניין למה כל כך קל להזדהות איתם.

לזה מתכוונים שאומרים קרוס אובר. בום! איזה רימיקס מדהים. דיים פאנק, כוכב הרגע שעושה ג'י-פאנק או סתם פאנק או דיסקו או היפ-הופ, לקח את הכוכבים של העשור, אנימל קוקלטיב (שבעצמם הם סוג של הרכב קרוס אובר) ויצר קטע כל כך מקסים שגרם לי לשוב ולחשוב שכור ההיתוך הוא לא דבר רע כל כך.

"ישנתי על הפנים/ התעוררתי מבולבל", "הייתי צריך לקחת יום חופש מהעבודה", "הייתי ער כל הלילה/ עשיתי טעויות", "תביאו לי תה! תביאו לי קפה!", "לקח לי נצח להתלבש הבוקר" ו"יש לי בעיה להשלים משפטים", הם רק חלק מהשורות בשיר ההאנג-אובר האולטימטיבי הזה, שביותר מדי ימים מתאים בדיוק לאיך שאני מרגיש.

גאראג'-Pאנק מהסוג של הבלק ליפס תמיד יהיה רלוונטי. כמעט כמו הסמים שעליהם הלהקה המרופטת הזו שרה עליהם. בגלל זה, בכל פעם שלאחד מהילדים מתחיל לרדת דם מהאף הוא מיד רץ לאייפוד ושמע את השיר הזה שגורם לכל ילד מסומם להרגיש בריא.

כנראה שמדובר בשיר הכי מלוקק שאי פעם נכנס לפלייליסט של הילדים: המקצב הטראשי, השירה הזולה של מרק מולמן, הטקסט הפשטני ("אתה אף פעם לא לבד בניו-יורק סיטי", "לוקח אותה בחזרה למלון שלי" וכו') והחצוצרה הצ'יזית שמגיעה מתישהו באמצע. זה די קיצוני. אבל איכשהו הכל מסתדר ומעלה את מצב הרוח, וכשקרייג פין - הסולן של ההולד סטדי והאיש הכי חכם ביקום - נכנס לקראת הסוף לזרוק כמה משפטים בגישה הכי קולית שאפשר, זה כבר ברור: השיר הזה הוא חתיכת הברקה מודעת לעצמה.

על דירהאנטר תמיד נורא קשה לי לכתוב. כל מה שאני רוצה להגיד זה כמה שהם מדהימים, אבל אני אף פעם לא מוצא את המילים או את הדרך להסביר מה כל כך טוב בהם. תצטרכו פשוט לקבל את זה כמו שזה, ולהבין ש"Rainwater Cassette Exchange" הוא אחד מהקטעים הכי מרגשים של השנה.

לשיו שיו לא יצא אלבום השנה וג'ימי סטוארט הגיח אלינו מהצד, כחלק מהפרויקט פורמר גוסטס. בהתחלה נדמה היה שמדובר בפרס ניחומים שאמור להשאיר אותנו מחוברים עד ינואר - מתי שמגיע האלבום הבא של שיו שיו, "Dear God, I Hate Myself" (שלא מזמן קיבלתי לינק אליו מהלייבל והתבהר בפעם המיליון שמדובר בלהקה ענקית. כשיהיה מותר לחלוק עם הסביבה, הילדים יהיו הראשונים לדעת) - אבל אז פורמר גוסטס התבררו כדבר מדהים ומרגש בפני עצמם, בעיקר בשיר הנ"ל שכולל שורות פשטניות וצורמות כמו "אני מתחנן בפניך שלא תשבור את הלב הזה שוב".

הרבה מההתלהבות מהשיר הזה הגיעה בעקבות הקליפ המצוין שלו, בו מאט אנד קים מתפשטים לחלוטין ברחבי ניו יורק. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני מרגיש לבוש מדי. לי אין שום כוונה ללכת עם זה עד הסוף, אבל אם מישהו מכם מעוניין לספק לתושבי העיר קצת נחת בלב, אני מציע לו לצאת לרחוב ולהתחיל לזרוק לאוויר את כל הבדים המיותרים שיושבים על הגוף.

קרן או התחברה לילדים אמיתיים (ולא כאלו מזויפים שכמותכם, יא מבוגרים בתחפושת) לכבוד הפסקול של "ארץ יצורי הפרא" ואיתם שרה את האמת הכי ידועה בספר: הכל זה אהבה. שיט, יצאתי היפי.

אם ארז מהאח הגדול היה מסוגל לשמוע, לא היה שיר בעולם שמדבר אליו יותר: אנרגיות חיוביות, תמימות, אמון בבני אדם, גרוביות וסטייל מעולה. את כל אלו יש גם בארז וגם בשיר הזה, שתאמינו או לא, אוכל את "Young Folks" בלי מלח.

אטלס סאונד הזמין את פנדה בר לרגע מיוחד וטהור שכאילו פונה אל כל הילדים באשר הם ושואל אותם: "מה תרצו להיות כשתגדלו"?