שמים לזה פופ

תגידו מה שתרצו על פיטר דוהרטי, אבל תודו שיש לו נשמה. יהיו כאלו שיראו בו קלישאה של רוקסטאר ג'אנקי (לרוב, באופן תמוה, אלו אותם האנשים שמעריצים את האדמה שקורט קוביין קבור בה) ושבגלל חוסר הבנה, יחשבו שהליברטינס והבייבשמבלס הן לא להקות גדולות וחשובות כפי שהן.

אבל אחרי "Grace/Wastelands" גם אחרון הסחים יודה שמדובר באחד הזמרים המרגשים של תקופתנו; בליריקן היחיד שיכול לזרוק פואטיקה מנופחת מבלי לאבד את האדג', וביוצר שלמרות כל השערוריות שתמיד רודפות אותו לא מאבד את המודעות העצמית. קצת חבל שבשביל שאוכלוסיה שלמה תבין את הגדולה של דוהרטי הוא צריך לעשות אלבום אקוסטי שמשחק אותה בוגר, אבל במקרה של "Grace/Wastelands" קשה לבוא בטענות. באמת מדובר באלבום מצוין שהעדר האנרגיות בו לא מפריע לקסם.

אנדרו ותרול לקח את פאק באטונס ואת הנויז הדורסני שלהם והכניס אותם למסגרת; הפך אותם, בעזרת ההפקה הלא מוותרת שלו, מאמנים קונספטואליים מבריקים, לכותבי שירים. למוזיקאים. "Street Horrrsing", אלבום הבכורה של פאק באטונס, הסתיר כמויות של פסטורליות שעורבבו עם כעס ותסכול מתחת לשכבות בלתי נגמרות. מעטים יכלו לחוש בזה, וגם רבים מאוהבי הז'אנר היו עלולים להתעייף ממלאכת הקילוף. בגלל זה היה צריך את ותרול, שעשה בשביל כולנו את העבודה הקשה, קירב אלינו את המלודיות, שימר את אווירת אחרית הימים וערבב הכל למבנה מוזיקלי מוכר יותר שאפשר, אם מתעקשים, לקרוא לו טכנו.

כששומעים את קלווין האריס של "Ready For The Weekend" מוותרים על חשיבה. גם ככה היא רק מעקבת אותנו. גם את התחכום והפסון אפשר להשאיר בבית. זה לא שהם קידמו אותנו לאן שהוא בחיים האלה. כשמאזינים לאלבום הזה כל מה שצריך - במילותיו של האריס - זה "לשים חיוך והכל יהיה בסדר", אך הכוונה היא לא רוחנית או מיסטית, אלא אלקטרונית, שמחה, מרקידה ומיידית. סוג של MDMA שלא צריך לחכות לרגע שבו הוא יעלה.

כנראה שלא יצא השנה אלבום שהפער בין האיכויות שלו לתפיסה הכללית ממנו, הוא כל כך רחוק. בגלל "Young Folks" מהאלבום הקודם - הלהיט חוצה העולמות, הפרסומות ותחנות הרדיו - פיטר ביורן אנד ג'ון נדפקו מכל הכיוונים: המיינסטרים לא הבין את "Living Thing", כי כמה שהוא שמח, פופי ועגול, הוא עדיין מורכב ומיוחד מדי; הקהילה האלטרנטיבית מצידה, אפילו לא טרחה לתת צ'אנס ונהגה בפיטר ביורן וג'ון כמו שנוהגים באויבים הגרועים ביותר - קטלה לפני ששמעה, ביטלה בראוותנות ודחקה אל מתחת לרדאר. עכשיו אני מנסה לתקן את העוול, כי מדובר באלבום מעולה.

אני רוצה לכתוב על האלבום של ג'מינה פרל מבלי להיות סקסיסטי ולהימנע מלהגיד כמה שהיא שווה, איך שאני מאוהב בה. נראה לי שהדרך לעשות זאת היא להבהיר איך שג'מינה היא אחת מהבחורות היחידות שבאמת משדרות וייבים של Pאנק בימנו. כשהיא שרה על סמים, מכות, ילדים רעים ושיגעונות נעריים, אי אפשר שלא להאמין לה, לחוש בכעס ובהתרגשות שלה. מתחת לכל הרעש שלה יש טקסטים מעולים, פזמונים קליטים ומלודיות מחודדות למדי. אה כן, והיא גם ממש כוסית. באמת שניסיתי.

את "ארץ יצורי הפלא" עוד לא ראיתי, אבל אם הסרט קסום, מעודד ומרגש כמו הפסקול שלו, אז אני לא מבין איך אפשר להמשיך עם החיים מבלי לצפות בו. קרן או, הסולנית של היה יה יז והאמא של כל ילדי האינדי, הצטרפה לחלק מהילדים הללו, ועם מחיאות כפיים ואווירת שטות נונשלנטית היתה עוד אחד מהדברים שהפכו את 2009 לשנת מוזיקה כל כך מגוונת.

זה נדמה שלהקות גאראג' תמיד עשו את אותו הדבר. בעצם, זה גם נכון. בואו לא ניתמם - הבלק ליפס הם חלק ממסורת עתיקת ימים של מוזיקה שלא צריך שום השפעות אמיתיות בכדי לעשות אותה - רק גיטרה, באס, תופים וגישה נכונה. האלבום החמישי של הבלק ליפס מביא איתו את הגישה המתאימה, ועושה זאת בצורה הכי טובה שהלהקה הזו, או שלל מתחרותיה, עשו בשנים האחרונות.

אחרי שני אלבומים לא רעים ושלל מיקסטייפים ושמות חלופיים, ה-Clipse הגיעו לאלבום המושלם שלהם. כמו תמיד, הם נעזרו הרבה בנפטונס - שחזרו סוף סוף להפיק כמו שצריך - ובהופעות אורח ווקליות של קניה ווסט, פארל, קמרון ועוד. האווירה, כמו תמיד אצל הקליפס, היא גטו לפנים. כלומר, גנגסטה ראפ, באסים, מעט רחמים, הרבה ביצ'יס, בלינג בלינג ושחצנות. לא משהו שלא שמענו בעבר, אבל בגלל הטוויסט העכשווי שלא תמיד יודע אם הוא פוסט מודרניסטי או סופר אולד סקול, יצא אלבום שהייתי קונה מכל תא מטען של מכונית. כלומר, אם לא הייתי מפחד מהמוכרים.

יו לה טנגו לא צחקו כשהם קראו לאלבום האחרון שלהם "Popular Songs". הם החליטו לא להסתיר את העובדה שמדובר באלבום הכי נגיש, פופי וקליל שהם אי פעם הוציאו. אין לי ספק שיש המונים שכועסים, צועקים "התמסחרות" ו"בורגנות" לאוויר. יאללה יאללה - שכל האנשים האלו ילכו לכתוב איזה סמינר ויעזבו אותנו בשקט. כל מה שצריך בעולם, זה עוד אלבומים מהסוג הזה.

גם למלך הלואו-פיי מותר לשבת באולפן עם ציוד יקר. בעיקר אם מתחשבים בעובדה שאולפנים עם אקוסטיקה טובה לא מאפשרים חדירה של יותר מדי אוויר חיצוני, מה שמאוד מקשה על השטן לחדור אליהם. כי כפי שכל איש מאמין יודע, לוציפר הוא קלסטרופוב ומה שהכי מפחיד אותו זה רמקולים רגישים שיכולים לתפוס אותו בוכה מבפנים, בגלל רגשות האשם שיש לו בעקבות כל האנשים שבהם התעלל. אותי אגב, אפשר לתפוס בוכה בכל פעם שאני שומע את האלבום הזה של דניאל ג'ונסטון.

לכו תבינו את דן דיקון. ג'יזס. הוא לא נשמע כמו אף אחד, לא מזכיר שום דבר ולא פועל באף מסגרת ברורה. לדעתי הוא לא אנושי בכלל. אפילו לא יפני. מדובר במחבר המוזיקלי המעניין ביותר של השנים האחרונות - איש שפועל בספרה משלו, עם טריליון מכשירים, כל מני תוכנות מחשב ושירה עתירת אפקטים, מהירויות וטירוף. הכל אנרגטי באופן מוגזם, מקסים בצורה יוצאת דופן והכי מיוחד שקיים.

ההוכחה הניצחת שאין כל פסול בהתמסחרות וכניעה לשיטה, נעוצה באלבום שדיזי רסקל הוציא השנה. הוא לא ניסה להיתפש כאיש הכי קשוח בסביבה, לא ניסה לבנות משהו, ירד מהניסיונות לכבוש את ארצות הברית וויתר על מלחמות בתחנות רוח. הוא פשוט עשה מה שהתחשק לו, קפץ לאוקיינוס של הטראש האירופאי ועל הדרך הצליח להיות - מבלי בכלל להתכוון - הראפר הכי שמח ומחדש בסביבה.

בתוך כולנו יש איזשהו ג'יי ריטארד, ואצל כל אחד הוא מגיע בפורמט אחר - במראה, בכעס, באובססיביות, במרדנות או באלימות. הג'יי ריטארד הקטן של כולנו מת לצאת החוצה לפעמים, לשאוף קצת אוויר, ולצלילי "Watch Me Fall" הכי קל להוציא אותו לטיול - הוא קליל ביחס לריליסים הקודמים של ריטארד, מקנה אווירה כיפית ופופית ועל פני השטח, אם לא מתעמקים בדקויות, הוא בכלל לא מאיים.

ההייפ סביב פשן פיט עלה ונפל כל כך מהר, עד שאפשר לשכוח כמה טוב החבורה הזו עשתה לנו בתחילת השנה עם אלבום הבכורה שלה, עד ששחטו את המוזיקה שלה מכל צד, חשפו אותה יתר על המידה וגרמו לנו לרצות להריח בתי שחי. בסוף 2008 עוד כתבתי בהתלהבות על האי.פי שלהם והציפייה לאלבום המלא. מה ששכחתי זה שמטאורים יכולים להיות ממש יפים ומהירים, אך סופם להישרף ולהתפרק לרסיסים.

אם הגיחה לאוויר השנה להקה אחת שתשנה את החיים להמון ילדים ותהפוך אותם ליצורי אינדי מבולבלים, הרי שאלו הם הכאבים-שבלהיות-טהור-לב. לא כי מדובר בלהקה חדשנית או שוברת מוסכמות, אלא בדיוק ההיפך. הפיינז לשנות ה-2000 הם מה שבל אנד סבסטיאן היו לשנות ה-90, רק עם שוגייז ואהבת הבלוגים. המוזיקה שלהם מלטפת, למרות הדיסטורנשים, המלודיות שלהם מעולות והכל הכי נכון בעולם. אי אפשר ואין סיבה שלא לאהוב את מה שהם עושים. בעצם, מדובר בלהקת גייט-וואי שתמיר המונים ותגרום להם לגלוש אל פיטצ'פורק או ה-NME, וזה תכלס, הכי חשוב. הילדים הם העתיד שלנו.