עוקף מלמטה

בניגוד להרבה שיתופי פעולה בין אמנים מצליחים בתחומם, החיבור בין מוקי ל-Pאנק רוק של יוסלס איי.די הוא טבעי לגמרי, אם כי מצד משפחת הכלה בלבד: אין באלבום ולו זכר לחיבור הנפשי העמוק של מוקי לרגאיי, לדאנסהול ואפילו לא לאולד-סקול היפ הופ שהפכו בחור מיבנה בשם דניאל ניב לשם שפותח דלתות במוזיקה הישראלית. באלבום המשותף, מוקי התמסר לחלוטין לראשוניות הבוערת של יוסלס, לדיסטורשן בשלושה אקורדים, לשירים הקצרים ולחרוזים הפשוטים, בדיוק כמו שעשה באלבום הראשון של שב"ק ס', בדיוק כמו שעשו הביסטי בויז שאותם העריץ לפני שפגש את ג'מייקה של פילוני, ובדיוק כמו שהוא עצמו פירק את "הדור הזה" של פורטיס בהופעה של פורטיסחרוף בה התארח.

אם היה אפשר לשמוע את 11 השירים שבאלבום פעם אחת בלבד ואחר כך הם היו משמידים את עצמם סטייל "משימה בלתי אפשרית", שיתוף הפעולה הזה היה אחד הרגעים המרעננים של השנה. שנים ארוכות שמוקי לא נשמע כל כך חיוני כמו שהוא נשמע ב"אני לא רוצה להתבגר" וכבר הרבה זמן שהחרוזים שלו לא נשמעו חדים ושנונים כמו ב"הנשמה מלב אל לב". אך כמו בכמעט כל אלבום של יוסלס איי.די, הטריק המוזיקלי שבנוי על נגינה כוחנית במקצבים בסיסיים וכמעט קבועים מהר מאוד ממצה את עצמו, ואז גם השנינות הטבעית של מוקי לא סוחבת, אפילו לא 32 דקות שהן אורך קלאסי לאלבום בסגנון הזה. תחושת הדג במים של מוקי ב-Pאנק מנצחת את טיעון ה"מה הוא צריך את זה", אבל בכדי להצדיק אלבום משותף שלם צריך אלמנט הפתעה מרגש יותר מהופעת אורח (מוצלחת לכשעצמה) של קרן פלס בשיר כמו "הנה עיר".

כיוון שגם באלבום הזה יוסלס איי.די הם אותם יוסלס איי.די של אלבומם הקודם, שהיו יוסלס איי.די של כל האלבומים שקדמו לו, וכנראה שגם יישארו כאלו בכל יתר האלבומים שיוציאו בעתיד, ישנה אכזבה מהותית יותר שקשורה לאותה אהבה של מוקי ל-Pאנק. גם ב"נופל וקם", סרט התעודה אודות שב"ק ס' וגם בציטוטים השונים שהעניק, בין השאר בנושא ההשתמטות בוואלה! תרבות, מוקי התגלה כאדם כן באופן מרשים ואפילו מרגש, אדם שהמרד – גן מרכזי בתרבות ה-Pאנק – בהחלט קיים בו. כשהתבטא נגד המיליטריזם הישראלי, מוקי סיכן ואף פגע באופן מודע בפרנסה שלו כדי לומר את מה שמציק לו. ניתן היה לצפות שדווקא בפלטפורמה ה-Pאנקיסטית והחופשית שיוסלס מעניקים לו, מוקי ישחיז לשון ויפרק את הישראליות כפי שניסה לעשות בתחכום יתר בשירים כמו "עוקף מלמעלה" או בפשטות מרגיזה כמו ב"כולם מדברים על שלום".

במקום, מוקי שר "מת לפרק את המקום לחתיכות/אני רק מחזיק מעמד/החיים לא פה, הם ליד" ("יוצא מזה"). זהו תיאור מדויק של כל האלבום וזוהי ההחמצה הגדולה ביותר שלו. בטקסט היפה מכולם ("בפעם הבאה") מוקי מחביא שיר אהבה מריר ומורעל על אדם שמבטיח לנערתו שכשייצא למות בקרב, הוא ישיר לה שיר וזה מה שיישאר לה ממנו. זה רגע מחויך מוזיקלית שבתוכו נמצא מוות ודאי בארץ שאין לה עתיד. זהו רגע Pאנקיסטי אמיתי ומצמרר שלא חוזר על עצמו, על אף שמוקי משיל מעצמו את הצדקנות של תחילת הדרך ונראה קרוב מתמיד ליצירה הגדולה באמת שלו. אולי אחרי שגילה את ה-Pאנק מוזיקלית, יחזור מוקי לגלות את ה-Pאנק במקום שבו הוא באמת נמצא – בלב.