פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילד מזדקן

      בסרט הקצר "מוריס סנדק בארץ יצורי הפרא" חושף הבמאי ספייק ג'ונז את דמותו המלנכולית של הגאון הקשיש, שמחכה למוות אבל מעולם לא התבגר

      מוריס סנדק: "פיספסתי הרבה כיף.. אני בטוח שאתה עשית הרבה כיף".

      ספייק ג'ונז: "זה מאד חשוב לי".

      מוריס סנדק: "בשבילי זו דילמה. איך נהנים? הייתי ילד קודר.. ועכשיו אני עצוב כי זה נגמר".

      במהלך 2008, תוך שהוא עובד על "ארץ יצורי הפרא", החל ספייק ג'ונז לצלם את מוריס סנדק בביתו שבקונטיקט, ארה"ב. את ההקלטות של השיחות אותן ניהלו ערך ג'ונז לכדי סרט קצר בן חצי שעה, שישודר הערב (חמישי) בערוץ 8. כמו פרויקטים אחרים של ג'ונז, גם זה מצטיין ברגישות ועדינות שנימי הלב לא נשארים אדישים להם. קשה לומר אם זה מגע הקסם של ג'ונז או האישיות המיוחדת של סנדק, אבל אחד מהם הצליח ללחוץ נכון על בלוטות הדמעות.

      מוריס סנדק בן 82 אבל לדבריו מרגיש כמו בן 160. הוא עייף, חולה ומדבר הרבה על הסוף. כאמן המזוהה אבסולוטית עם יצירה לילדים, יש משהו מטלטל באופן שבו הוא מתייחס למוות. הוא אובססיבי לגביו, ממתין לו ושלם איתו. משני סיפורים אנו למדים שהוא גם ניזון ומונע ממנו.

      מוות מיותר בעולם ללא חמלה

      הראשון הוא מקרה החטיפה של תינוקו של צ'ארלס לינדברג. בנם הבכור של הטייס המפורסם ואשתו הסופרת אן מוראו נחטף במרץ 1932, והוא בן 20 חודשים בלבד. התינוק נפגע בראשו במהלך החטיפה ונזרק ביער סמוך למגורי הוריו, שם מת ונמצא חודשים ספורים לאחר המקרה. בעיתון הבוקר של היום ההוא פורסמה תמונה של גופת התינוק, שהוסרה ממהדורת הצהרים בעקבות התרעמות המשפחה. סנדק בן הארבע היה בין היחידים שראה בדוכן העיתונים את תמונת התינוק המת לפני שהוסרה, ומאז החיזיון רדף אותו – בייחוד כיוון שלא יכול היה להוכיח שזה קרה באמת.

      שנים אחרי, כשכבר היה בוגר, פגש סנדק אדם שכתב ספר על המקרה ונדהם לגלות אצלו עותק של העיתון המקורי. בעלילת ספרו "אי שם בחוץ" הוא שזר את מקרה החטיפה שבעקבותיה הבין את הנורא מכל - גם ילדים עלולים למות. מוות מטופש, מיותר, שאין לו מקום בעולם של חמלה. מסקנתו הייתה שבמציאות יש מעט מאוד מהמשאב הזה.

      ההתנסות האישית של סנדק עם התמונה האבודה של התינוק המת, היתרגמה לשאלות שעומדות בלב עבודתו: מה ילדים רואים? מה ילדים מבינים? מה הם בוחרים לספר - או ברוב המקרים לא לספר - לך, המבוגר?

      סיפור מקרה המוות השני קשור ישירות לסנדק בצעירותו. הוא וחבר שיחקו בסמטאות שכונת מגוריהם, וזריקה חזקה מדי של כדור הביאה את חברו לרוץ אל הכביש ולהידרס למוות. סנדק לא מצליח להרחיב בנושא ונשבר: "אני לא יכול לדבר על זה. אני אבכה".

      הלב נמצא בעולם הילדים

      לצד המוות, סנדק מתעסק הרבה גם עם זמן. לו ולצופה ברור שמדובר באותו נושא: "הדבר היחידי הרע בלהזדקן, הוא שנגמר לך הזמן. אני לא מצליח להגיע למקום מספק מבחינתי. מבחינת היצירה שלי. זה מתסכל אותי. ומחמיץ את חיי... אני שואל למה לטרוח?" שאלה טובה ומורכבת, לה הוא עונה בעצמו: לולא הטרחה שכרוכה בלחיות את חייו במלואם לא היה סנדק מבלה את השנים שבילה עם אחיו ואחותו, עם כלביו הרבים, עם בן זוגו שמת, יוג'ין, או עם מנהלת משק הבית שלו וחברתו הטובה, לין. הוא גם לא היה כותב ומצייר ולכן היה מחמיץ את ההזדמנות שקיבל להיות חלק מדבר קסום וגדול יותר ממנו או מחייו.

      ובאמת, נדמה כי זהו המסר החשוב שרצה סנדק להעביר כשהסכים להכניס את ג'ונז ומצלמותיו הביתה. היצירה היא החשובה בסופו של דבר, לא האדם מאחוריה. סנדק יהיה הראשון להעיד על עצמו כטיפוס מתבודד, שקידש במשך השנים את הריחוק שלו ופעל מתוך ואקום ואמונה עיוורת ביצירתו. למזלו, הוא ניחן בכישרון שמאפשר לו לגבות את ההחלטה הזו. בשל היותו הומוסקסואל ומתוך בחירה, הוא עצמו מחוסר ילדים. גם אם מדובר בהחלטה מוזרה מול היותו סופר ומאייר לילדים, הרי שבדיון רחב יותר, יצירתו של סנדק לא עושה הבחנה בין ילדות לבגרות ולא חוסך מקהל היעד הצעיר גם אמיתות פחות נעימות: "אם זו אמת, תגיד אותה. יש בי מחשבות של מבוגרים אבל לעולם לא אכתוב עליהן. מדוע אני תקוע בעולם של ילדים? כנראה משום שהלב שלי נמצא שם".

      "מוריס סנדק בארץ יצורי הפרא", במאי: ספייק ג'ונז, ערוץ 8, הערב (חמישי), 4 בפברואר, 23:05