פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לוע הארי

      ארי פולמן אמנם עובד על סרט מדע בדיוני, אבל המציאות הישראלית לא נותנת לו מנוח. בראיון מיוחד לרגל השידור של "ואלס עם באשיר" בערוץ 8 הוא מגן על "עג'מי" וסכנדר קובטי ותוקף את קומיסרי התרבות הציוניים. יאיר לפיד ולימור לבנת, לתשומת לבכם

      את האורחים שלו ארי פולמן שובה בזכות "הקפה היפואי". מדובר בקפה שחור עם טוויסט של מקל קינמון – לא משהו מסובך במיוחד אבל בזכותו הוא סגר את שיתוף הפעולה ב"ואלס עם באשיר" עם המאייר והמעצב האמנותי דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן. הוא מכין אותו בסטודיו שלו ביפו, בו הוא עובד יום יום כבר עשר שנים, כשמסביב עבודת תשתית כזו או אחרת שהופכת את המדרכות המובילות אליו לויה דולורוזה. בשבתות, הוא חותר בקייאק מנמל יפו ועד הרצליה ובחזרה רק כדי לראות מהים את "מפלצת הנדל"ן" שהקימו שם.

      ארי פולמן (אביב חופי)
      "יש בעיה אקוטית בצורך האובססיבי שלנו בהגדרת זהות". פולמן (צילום: אביב חופי)

      ***

      "הייתי בין גדעון לוי לבין אלה שאמרו שאני מוכר את המדינה"

      יפו, למי שלא הבין, היא חלק מרכזי מהחיים של פולמן – וזאת לא יפו של מגדל אנדרומדה או קריית האמנים. זאת יפו של "עג'מי" וסכנדר קובטי ולא פלא שהנושא הראשון שמסוגל להוציא את פולמן משלוותו הוא הפרשייה סביב ההתבטאות של במאי "עג'מי", שאמר כי אינו מרגיש שהוא מייצג את ישראל והקים עליו מדינה שלמה.

      "אני חושב שיש בעיה אקוטית בצורך האובססיבי בהגדרת זהות", הוא אומר לוואלה! תרבות בראיון מיוחד לרגל שידורו הטלוויזיוני הראשון בישראל של "ואלס עם באשיר" בערוץ 8 (שבת, 22:00). "מה שקרה עם 'עג'מי' זו בסך הכל התפרצות בענק של האובססיה הזו בגלל משפט אחד שסכנדר אמר. הצורך הזה בהגדרת זהות, 'תגיד לנו מי אתה כי היצירה שלך לא מספיקה', זה אנומליה מטורפת. אחד כמו סכנדר חי פה ביפו, אני בא לפה לעבודה כל יום עשר שנים ואתה רואה את המציאות. אז סכנדר עשה על זה סרט ועבד במסעדה כל הזמן שהקדיש לסרט, כלומר הוא היה פה כל הזמן הזה. אם אתה תצא פה למרפסת ותשב כל היום, תראה במהלך הזמן דברים מדהימים שיסבירו למה הוא אמר את זה".

      מה למשל?

      "קודם כל הטקטיקה הזו, של ייבוש תשתיות לערבים – מים, ביוב וחשמל – עם כל התוספות שאתה רואה פה כל הזמן (פולמן מתכוון לעבודות התכופות ביפו, ברחובות יהודה הימית ושדרות ירושלים, למשל –ע.ש). אחר כך באים כרישי הנדל"ן ומשתלטים. אחרי זה באים המפלצות עם הגדרות, דלת ליד העוני של הערבים. אז כשהאחים של סכנדר אומרים 'מנסים לגרש אותנו מיפו' זו לא מטאפורה – זו המציאות. אתה רק צריך לשבת פה ולהסתכל על זה, לראות שהם אזרחים סוג ח'. סכנדר הלך ועשה על זה סרט עם השותף שלו וכל מה שנשאר מהתמונה הזו זה שהוא אמר 'אני לא מרגיש מספיק ישראלי בשביל לייצג את המדינה'. ולמה, מה ציפו ממנו? שיעלה עם מדים כחול-לבן? תבואו ותראו איפה הוא חי. זה לא אזרחים סוג ב', זה אזרחים סוג ח'".

      ברגע הזה, פולמן נזכר שגם הוא היה שם, במסע של "ואלס עם באשיר" לאוסקר לסרט הזר, אותו הפסיד ל"פרידות" היפני לפני שנה. המסע שלו לווה בהתקפות מימין ומשמאל על הסרט, שעסק בזיכרונותיו של פולמן כחייל במלחמת לבנון הראשונה, מתחילתה ועד הטבח במחנה סברה ושתילה. "חוויתי את זה שנה לפני כן בפרופורציה אחרת", הוא נזכר, "כשכל הזמן יש עליך את הצורך הנוראי של הסביבה שמבקשת 'תגיד לנו מי אתה – איזה שמאלני אתה? אתה דו-לאומי, אתה מדינה אחת לשתי עמים, במה אתה מאמין?' אני אמרתי שיש סרט, לכו תסתכלו בסרט. הסרט הזה כולו הוא אמירה מה זה מלחמה, מה זה עושה לאנשים, כמה אין לזה ערך ביחס לחיי אדם, אם זה חתיכת אדמה או אידיאולוגיה – הכל שם. מה אתם עוד רוצים?"

      זה התפרץ בגלובוס הזהב. זכית בו בזמן שבעזה מתחוללת "עופרת יצוקה" וכעסו עליך שלא הזכרת את זה בנאום הזכייה שלך.

      "כן. 'איך העזת לעלות על במה ולא להגיד על זה כלום'. מה זה עניינך? אני הותקפתי משני הכיוונים, בין הגדעון לוי שקורא לך פושע שעושה מדם של ערבים זהב, לבין אלו שטוענים שמכרתי את המדינה בשביל נזיד פרסים. אז בהתחלה זה היה גימיק. הייתי מחפש את הטוקבקים שיוני גודמן, הבמאי של האנימציה בסרט, שתל בסגנון של 'ארי פולמן הוא גמד עם עקבים שעשו אותו גבוה בסרט'. אבל אחרי זה זה לא הצחיק יותר, כי אתה אומר: 'בוא'נה, אתם שלחתם אותי? תעזבו אותי בשקט'. אבל אצל סכנדר זה התפרץ פי אלף כי הוא ערבי, זה הכל".

      הטענה היא העניין של הכסף. שהמדינה השקיעה כסף בסרט שלו.

      פולמן מתרעם: "מה זה קשור מי נתן את הכסף?! מה זה קשור? הוא בן אדם! הוא חי פה! הוא משלם פה מיסים ומהמיסים המדינה החליטה לתמוך בו. מה זה קשור לכסף ולאמירה שלו 'אני לא נבחרת ישראל'? הוא לא נבחרת ישראל. הוא במאי שעשה סרט, ואיזה גוף של כמה מאות אנשים החליטו שזה הסרט הכי טוב של השנה. שיגידו תודה שהסרט מעלה בעיה חברתית. במקום ללכת ולטפל בה עסוקים באיזה משפט כזה או אחר שהוא אמר. זו בדיחה".

      סכנדר קובטי (יח"צ)
      "מה זה קשור מי נתן את הכסף? הוא בן אדם, הוא חי פה!". פולמן על קובטי (צילום: יח"צ)

      ***

      "יאיר לפיד עוד יהיה שר התרבות. בעצם קומיסר התרבות"

      "פחות משליש מתקציב הסרט שלי הגיע מישראל", ממשיך פולמן. "אז מה, זה לא סרט ישראלי? אם זה פחות משליש, אז הוא ישראלי או לא? רוב המימון הגיע מצרפת, אז אולי 'ואלס עם באשיר' הוא סרט צרפתי בכלל? אבל הסרט נעשה כאן, איפה שאנחנו יושבים, עם ישראלים. סכנדר הוא ישראלי עם תעודת זהות ומה זה משנה איפה הוא גייס את הכסף שלו? נתנו לו את הכסף כי הוא במאי ישראלי, אז בתמורה הוא צריך לרצות איזשהו אני כללי, איזשהו יאיר לפיד? סכנדר הוא לא ישראלי? הוא האמ-אמא של הישראלי".

      אבל זה חלק ממשהו יותר גדול. תראה את פרשת יהונתן סגל ו"אודם", כשפירקו אותו בגלל טור של יאיר לפיד.

      "שמע, הפחד ממקרתיזם הוא בעיניי אשליה שהיא לא באמת ברת מימוש, זה רק מילים. הצעות כמו שבועת האמונים למדינה של במאים זה שטויות שלא באמת יכולות לקרות. אבל יכול לקרות משהו הרבה יותר חמור. קח את ארבעת האנשים שבאמת יושבים על תזרים המזומנים של הקרנות – כתרי שחורי מקרן הקולנוע הישראלי, גיורא עיני מקרן רבינוביץ', דורית ענבר מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ויורם גולן מהקרן לעידוד הסרט הישראלי. ברגע שהאנשים האלו יוחלפו בחברי מרכז, גמרנו – הקולנוע הישראלי זה רשות השידור וכל מילה נוספת מיותרת. זה הרבה יותר מסוכן מכל מיני הצהרות של הימין הלאומני, שהערבים ישירו 50 פעמים רצוף 'נפש יהודית הומיה' וכאלו".

      זה יכול לקרות.

      "זה החשש וזה נורא מוזר. כי אתה לוקח את רשות השידור, יש שם תקציב של מיליארד שקל. אתה יודע מה זה מיליארד שקל בשנה? וכל פעם שאתה פותח את המסך על הערוץ הזה מישהו משתין לך על הראש ואתה ממשיך לשלם אגרה ואף אחד לא קם. פה, שזה תקציב של 60 מיליון שקלים – תראה כמה מהומה".

      בנקודה הזו, לפולמן יש גם מה להגיד על התקשורת והיחס שלה לפרשה הזו. "גם אתה והחבר'ה שלך", הוא פונה אליי, "אתם שופרות לכל מיני בעלי דעה באמת קיקיוניים כמו לימור לבנת. אתם רק מלבים את האש, כי היא באה ויוצאת בהצהרה מטופשת כמו 'מהרסייך ומחרבייך ממך ייצאו' (דבריה של לבנת על הבמאים הישראלים, שיזמו הענקת פרס מיוחד למוחמד בכרי בפסטיבל ברלין לפני כחודש – ע.ש) ואתם ישר קופצים ואומרים 'וואו'. אז לימור לבנת אמרה. אתה יודע כמה אלימות נפתחת עם הפרסום של הדברים האלו? אתה יודע מה זה שהאלימות הזו היא עליך, לפנים שלך? איזו הרגשה זו?"

      אבל רק ככה יודעים שיש סכנה של הפיכת הקולנוע הישראלי לרשות השידור. אם לא יעשו מזה עניין, יהיה הרבה יותר קל להחליף אותם ואתכם.

      "זה אולי התיקון של הדברים האלו. אבל קח את המקרה של יהונתן סגל ויאיר לפיד למשל. זה דבר מדהים. האיש כתב שלוש שורות בעיתון, והוא הרבה יותר מסוכן מלימור לבנת כי אנחנו יודעים מי היא – איפה שהיא רואה את הטוקבקים לשם היא הולכת ושם הקהל שלה. הוא עוד יהיה שר התרבות, בעצם לא שר – קומיסר התרבות באמתלה של 'אחד מאיתנו'. ומה היה במה שהוא כתב? לא עבודה עיתונאית, כי הוא לא קרא את התסריט, אלא קרא איזה פמפלט והתגובה היתה מדהימה: הטקסט פורסם בשישי, בשבוע אחרי מתכנסת ועדת הכנסת ומיד לקחו לו את הכסף. ועל מה? על המשפט 'התקשרתי לחברי כתרי שחורי ושאלתי אותו: אתם השתגעתם?' אני רוצה להבין: מי זה אתם? מי זה אנחנו? מה זו ההגדרה הזו של אני ואתם? מה, הציונים? הפוסט-ציונים? האנשים שמקלקלים לנו את הסחורה? אבל זה לא מפתיע מכיוונו. מה שמפתיע זו פעולת הדומינו שקרתה בעקבותיה".

      יאיר לפיד בכנס גלובס דצמבר 2009 (אורי לנץ)
      "מה היה במה שהוא כתב? לא עבודה עיתונאית, כי הוא לא קרא את התסריט אלא קרא איזה פמפלט". פולמן על לפיד (צילום: אורי לנץ)

      ***

      "לרצות שהשחקנים של 'בופור' יעשו צבא זה יותר מופרך מהרצון ש'עג'מי' יפסיד"

      גם "ואלס" קיבל את התגובות האלו. לא משנה מה כתבו עליו, זה תמיד התקבל בזעם.

      "זעם מטורף. בסדר, אז מה? נפסיק לעשות סרטים?"

      צנזורה עצמית זה לא פחות גרוע.

      "אני יכול דבר בשם עצמי, לא תהיה צנזורה עצמית. אני סומך גם על חבריי הקולנועים, כי קולנוע אמיתי ובכלל אמן לא ישים על זה. הבעיה תהיה שהקולנוע יהיה חברי מרכז ורשות השידור, Say No More".

      בסופו של דבר, לדעתך סכנדר אולי עשה איזו טעות? לא עדיף היה לסתום את הפה וזהו?

      "למה?"

      לעשות לעצמו חיים יותר קלים, אולי אפילו להגיד כמוך – יש סרט והכל שם.

      "קודם כל אף אחד לא שאל אותי אם אני נבחרת ישראל. אם היו שואלים אותי, ישר הייתי עונה שלא – בדיוק כמו שהוא ענה. אם אתם רוצים אותי בנבחרת ישראל, שימו אותי בלם. למה במאי צריך להיות בנבחרת ישראל? הוא עשה סרט! זו תחרות סרטים! סכנדר אמר את מה שהוא הרגיש, הוא מרגיש מה שכל ערבי ביפו מרגיש, אני בטוח בזה. לך לקיוסק פה ליד, שיסבירו לך מה זה עג'מי. אתה צריך להסתכל על כל המכלול ביפו. בכל המדינה הזו יש שני כפרי אמנות, כאלו שאתה צריך אישור שאתה אמן כדי להיכנס אליהם. אחד יושב בעיר העתיקה ביפו בקרית האמנים, השני זה בעין הוד, שם יושבים משוררי ואמני ישראל בבתים, שבעלי הבתים שלהם יושבים בגבעה למעלה בעין חוד ושם עד לפני כמה שנים לא היה להם מים וחשמל. לא מצאו להם אמני ישראל שום מקום להתיישב בו, מלבד שני המקומות האלו. מכאן הטיעון הזה של 'כל האמנים שמאלנים' הוא מגוחך. חסר איפה להתיישב? מקומות אקזוטיים בגליל, חסר מקומות? חשבת על זה פעם? זה לא נתון מדהים? שם אמני ישראל בחרו להתיישב".

      אני הייתי מאוכזב מזה שמרגע שהוטלה הפצצה, אף אחד מהאמנים לא ממש קם לעזור לקובטי.

      "אני באמת חושב שבסך הכל הבמה ניתנה למתלהמים, כאילו על מה יש פה דיון? על מה הדיון? אתה יודע מה, בוא, אני חייב להראות לך משהו".

      ברגע הזה פולמן עובר למחשב שבסטודיו ומחפש מאמר שכתבה שוש מיימון לאתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק, שהגיע במקרה למייל של פולמן. כותרת המאמר היא "הכל שמחו ש'עג'מי' הפסיד", ומתוארת בו שמחת הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, שאירחה את מסיבת האוסקר של צוות הסרט, נוכח הכישלון בטקס. פולמן מתחיל להקריא את הטקסט, שמתאר את "המשלחת הערבית" (שחקני הסרט), את "ההפרדה המוחלטת" בין שני "המחנות" ועל התפילה "אלוהים, עשה ש'עג'מי' לא יזכה!". פולמן מלווה את הקריאה בתנועות ידיים משתאות. "עזוב אותך מהראיון איתי, יש כאן את כל הסיפור", הוא אומר בסיום, במעין טון משופשף עיניים. "אנחנו, הם, המשלחת הערבית. זה לא ייאמן. ואתה יודע מה? אני בטוח שגם אצלי זה היה ככה".

      רצו שתפסיד?

      "בטח. אבל סביר להניח שגם גדעון לוי ואודי אלוני רצו שאני אפסיד. כי אתה יודע, בשמאל יש את הכיבוש שזה הבייבי, שאם אתה נוגע להם בבייבי לא כמו שהם רוצים אז הם לא מרוצים. גם שם כל הזמן מבקשים ממך 'עצור, תזדהה'. תסתכלו, יש סרט!".

      לא ציפית מבמאים ישראלים אחרים שאתה אוהב שידברו בזמן אמת על אירועים אקטואליים?

      "יש דבר יותר אישי מהסרטים האלו? ומה היה לפני שלוש שנים ב'בופור', על מה זה נפל? על זה שהשחקנים לא שירתו בצבא? היש טיעון מופרך והזוי ברמות בלתי נתפסות מהטיעון ששחקן לא יכול לגלם חייל כי הוא לא שירת בצבא? זה הכי מופרך, אפילו יותר מופרך מלרצות ש'עג'מי' יפסיד. אבל אני אגיד לך עוד משהו. אנשים רצו ש'עג'מי' יפסיד גם אם הוא לא היה אומר את מה שהוא אומר, כי הוא דובר ערבית. ומה? כולו סכנדר אמר מה הוא מרגיש, שבוע אחרי שפוצצו את האחים שלו במכות. שתשב באמת לימור לבנת ברחוב קדם פינת הקברניט, שתשב בתוך אוטו בפרופיל נמוך ותראה איך עוצרים עוברי אורח לבדיקות 'שגרתיות'".

      לימור לבנת שרת התרבות והספורט (יותם רונן)
      "שתשב ברחוב קדם פינת הקברניט באוטו בפרופיל נמוך ותראה איך עוצרים עוברי אורח לבדיקות 'שגרתיות'". פולמן על לבנת (צילום: יותם רונן)

      ***

      "אני עוד שומר את מכתבי הדחייה ל'ואלס עם באשיר'"

      אבל למרות האמפתיה הגדולה לתקרית קובטי בגלל אותם זיכרונות משלו, פולמן – בן 47, נשוי למפיקה ענת אסולין ואב לשלושה ילדים – עייף, כאמור, מאותה אובססיה ישראלית לזהות והגדרה עצמית. אולי זו בדיוק העייפות הזו שהביאה את פולמן לעבוד על "כנס העתידנים", סרטו הבא, המבוסס על ספר המדע הבדיוני המפורסם של סטניסלב לם, שעוסק גם הוא בזהות אך בזו של החוקר והעיתונאי איון טיכי, שבחסותו של פולמן יהפוך לאישה בגילומה של רובין רייט.

      זה לא ש"כנס העתידנים", שחציו לייב אקשן וחציו אנימציה, הוא פרויקט פחות מורכב מ"ואלס עם באשיר", אבל אין בו ערבים והוא לא מתרחש בלבנון. "הלכתי רחוק כי הייתי חייב. רציתי להתרחק מכל זה", הוא מודה. "כבר לא היה לי כוח. אבל אני גם חולה על מדע בדיוני. עבורי סרט השנה זה 'מחוז 9' וגם 'זומבילנד' בעיני הוא סרט גדול, קורע מצחוק. קח את 'מחוז 9' - הוא יהיה אחד מ-10 סרטי המדע בדיוני הגדולים בהיסטוריה".

      ואיפה הצד של המנוחה בהחלטה על הפרויקט הזה?

      "נפתחה לי דלת וחשבתי מה הכי בא לי לעשות? בא לי לעשות סרט פנטזיה. אני תמיד יכול לחזור לסרטים האלו על זהות, אבל 'כנס העתידנים', הספר והסרט, עוסקים בזהות".

      כן, אבל זהות כזו שאין אחריה שאלות על לבנון.

      "שמע, זו סוג של הקלה".

      ההקלה עליה מדבר פולמן אינה מתמצת רק בעניין הפוליטי-לאומי שעורר "ואלס עם באשיר" אלא גם בתהליך ההפקה הסיזיפי והכמעט כאוטי שארך ארבע שנים – תהליך שאולי הסתיים בשטיח האדום של האוסקר אבל תחילתו בדחיות, קשיים הפקתיים ומסע אישי שכדי לממנו פולמן לקח הלוואות ומשכן את הבית.

      "המסע הארוך והקשה של 'ואלס עם באשיר' הוא לקח לאחרים", אומר פולמן. "הסרט הזה עולה בערוץ 8 וזה ניצחון קטן גדול, כי חשוב לי שאם יש אנשים שקוראים את הכתבה, בעיקר צעירים שמתחילים לעשות סרטים והולכים עם הראש בקיר, שיידעו ש'ואלס עם באשיר' נפסל בשתי הקרנות הגדולות, מקרן רבינוביץ' הוא עף עוד בשלב התסריט. כל המכתבים שמורים אצלי אגב, מכתבים יפהפיים. בקרן הקולנוע הישראלי הוא נטחן 18 חודש, אבל בסוף הם נתנו כסף להשלמת הסרט. הוא נדחה כמובן על ידי כל הערוצים המסחריים ובסוף ערוץ 8, בזכות אנשים כמו אביב גלעדי והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הלכו על זה וחטפו המון ביקורת. תבין, האנשים שם יכולים לא להסתבך ולהשקיע בדברים הרגילים, זה הכי קל. צריך לתת להם ריספקט על שבמקום לעשות חמישה פרויקטים בשנה הלכו על אחד. לכן לא משנה כמה רייטינג יהיה לזה – זה פרויקט שמזוהה איתם".

      מתוך מארז הדיוידי של ואלס עם באשיר (יח"צ)
      "הסרט נפסל בשתי הקרנות הגדולות, בקרן הקולנוע הישראלי הוא נטחן 18 חודש ונדחה על ידי כל הערוצים המסחריים". מתוך "ואלס עם באשיר" (צילום: יח"צ)

      ***

      "'באשיר' היה בקטע של 'אני מתאבד ואף אחד לא יעצור אותי'"

      גם בנושא הפצת הסרטים, אחד הנושאים המורכבים בקולנוע הישראלי, פולמן הלך רחוק ובחר להפיץ את הסרט עצמאית. כדי להבין את משמעות המהלך, צריך לרדת לעומק הג'ונגל הקרוי שוק ההפצה בישראל, שבו בניגוד לתעשיות קולנוע אחרות כמעט אין הפרדה בין מפיצי הקולנוע לבעלי בתי הקולנוע: לחברת "לב" יש את רשת בתי הקולנוע שלה, לחברת יונייטד קינג יש את סינמה סיטי ולתיאטראות ישראל יש את yes פלאנט ורב חן. החברה הרוכשת את זכויות ההפצה בישראל משבצת את הסרט בבתי הקולנוע שלה ולכן הוא לא מוקרן בבתי קולנוע אחרים במדינה. בנוסף, למפיץ זכויות בנושא שיווק.

      מהמסע הסיזיפי של "ואלס" פולמן יוצא עם מסר: "הלקח לאלו שקודחים את הראש בקיר עם מכתבי שלילה מכל גוף אפשרי, הוא שאם אתה במדינה הזו רוצה לעשות קולנוע עצמאי, אתה צריך לעשות אותו עד הסוף", הוא אומר. "אתה צריך להפיק את עצמך אבל גם להפיץ את עצמך. הפצנו את 'ואלס עם באשיר' בשמונה עותקים, הבאנו 120 אלף אנשים ופר עותק זה מספר מטורף. זה היה שלנו והיתה לנו אפשרות לשלוט על כל מודעה וכל דבר שקשור בסרט. גם את הדי.וי.די של הסרט, שהפסדתי עליו 120 אלף שקל מכספי, אני לא מצטער על איך שעשיתי אותו, כי תגיד לי מי היה עושה דבר כזה בארץ? שתדע אגב, את כל הראיונות של מאחורי הקלעים, עשיתי כשאני מדבר לקסדה".

      אבל זה לא שלא ניסית להיות מופץ על ידי אחרים.

      "כן, לב רצו להפיץ אותו מלכתחילה, אבל לא רציתי שיפיצו אלא שיקרינו את הסרט והם אכן עשו את זה ועשו את זה טוב. אני טוען שבגלל האנומליה בישראל, שבה המפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, ממילא אם ירצו את הסרט שלך אז יקרינו אותו, אבל עדיף שהאחריות תהיה שלך, שאתה תיקח את כל ההלוואות שקשורות בסרט ואת הסיכון שכרוך בכך. אבל אני מבין את המפיקים שבסוף הולכים למפיצים הגדולים. המפיקים מגיעים לשלב ההפצה מותשים עם הלשון בחוץ, עד שהם אומרים למפיץ 'קח את זה ממני'. ואני אומר: 'לא, זה הבייבי שלך ותלך על זה'. אצלי זה עוד היה אנימציה, כשכל פיגור זה עוד המון כסף".

      יש לך עוד חובות בגלל הסרט?

      "לא, החזרתי הכל, אבל לא הרווחתי. אני לא מצטער, אבל לא אעשה את זה יותר. למשכן את הבית, לקחת הלוואות וכאלו? אין מצב".

      יש דרך אחרת מלבד השיטה העצמאית שאתה מדבר עליה?

      "לא מעניין אותי, לא יכול לעשות את זה יותר. אני לא במקום ולא בגיל שבו אני יכול לעשות דבר כזה, מבחינה נפשית. 'באשיר' היה בקטע של אללה באב אללה כי אני חייב, אני מתאבד ושאף אחד לא ינסה לעצור אותי. אבל את ההפצה אני אעשה לבד וזו העצה שלי לכל המפיקים - אל תיכנעו לתכתיבים".

      "אפרופו", ממשיך פולמן, "לא יכול להיות שסינמטק תל אביב מתחרה בסבב של סרטים של וודי אלן על חשבון סרטים ישראלים. למה במאי ישראלי צריך לחכות שנה, כי מקרינים סרטים של וודי אלן או ג'יין קמפיון? מי שלא מצליח להגיע למפיצים הגדולים, שיגיע לסינמטקים. בנושא הזה המפיקים צריכים להתאגד, להרים את הכפפה ולעזור אחד לשני בנושא ההפצה, כי את מה שיכולתי לתת מבחינת העצה נתתי. אבל אני נורא מבין ללב המפיקים שאומרים למפיצים 'קח תקרין, אני מותש'. זה מסע נורא ארוך וקשה, זה עליות וירידות וזה ניג'וז. זה גם מקצוע אחר, ההפצה, שכולל הימור בכסף שלך, אבל אסור לוותר".

      ארי פולמן (AP , AP Mark Mainz)
      "הפצנו את ואלס בשמונה עותקים והבאנו 120 אלף צופים". פולמן (צילום: AP)

      ***

      "'אווטאר' זה טרזן ביום בינוני על דלק טילים"

      פולמן לא מרבה בהופעות פומביות וראיונות בישראל מאז נסע "ואלס עם באשיר" לאוסקר. עם זאת, בכנס "חזון לקולנוע הישראלי", שנערך במלאת 20 שנים לבית ספר סם שפיגל לקולנוע, הוא הופיע ובזמן שהכל דיברו על דבריו החריפים של דובר קוסאשווילי נגד הקולנוע הישראלי, בחר פולמן לדבר על עתיד הקולנוע בעולם שבו ייתכן ולא יהיו שחקנים. זה קרה בחודש אוקטובר 2009, חודשיים לפני ש"אווטאר" יצא ושינה את האופן שבו אנחנו רואים וצורכים קולנוע, בדיוק בפרמטרים שפולמן דיבר עליהם.

      "ג'ון לנדאו, המפיק של 'אווטאר', אמר שבוע לפני האוסקר דבר מדהים: הוא לא הבין איך הדמויות של הנאבי, השבט הכחול מהסרט, לא מועמדות לאוסקר וזו אמירה מדהימה. פתאום אתה קולט שזה זה – בסוג הזה של הקולנוע הכסף שולט, לא צריכים את השחקנים יותר. בכלל, הקולנוע, כמו שאנחנו אוהבים אותו, יהפוך להיות אמנות מוזיאלית. כי מה זה 'אווטאר'? החלום הרטוב של כל האולפנים, שהגיקים לא יורידו סרטים ברשת כי לסרט אין ערך בדי.וי.די. הם רוצים שתלך לקופות, תשים משקפיים ותכניס 2 מיליארד דולר לקופות שלהם. ה'עג'מי' וה'באשיר' – תראה אותם במוזיאון תל אביב. אגב, אני לא חושב שזה מה שצריך להיות – אני גם לא מחזיק מ'אווטאר'. ראיתי באותו יום את 'אווטאר' ואת 'מחוז 9' ו'מחוז 9' הרים אותי מהבאסה. 'אווטאר' זה טרזן ביום בינוני על דלק טילים".

      תלת מימד מעניין אותך?

      "לא לא, לא צלחתי את המעבר מהדו-מימד לתלת מימד. לכן אני גם לא אוהב אנימציה בתלת מימד. אני יכול ליהנות מהסרטים של פיקסאר שהם מעולים. בכלל, סרטי האנימציה השנה היו ב-10 רמות מעל הסרטים הטובים בהוליווד ואתה יודע מה – גם 'סרט לבן', 'עג'מי' ו'נביא', שלושת הסרטים הטובים בקטגוריה של הסרט הזר, הם סרטים יותר טובים מהסרטים שהתחרט באוסקר על הסרט הטוב ביותר. 'למעלה' זה סרט מעולה ואמיץ. תחשוב על לעשות גיבור בן 80 עם ילד לא מושך. גם 'קורליין' הוא סרט מצוין".

      "מטען הכאב"?

      "ראיתי, סרט טוב לשיטתו".

      חשבתי שאין לך כוח לסרטי מלחמה.

      "שמע, רואים שהיא (ק'תרין ביגלו, הבמאית הסרט – ע.ש) יודעת את העבודה. אבל אני לא אלך לקולנוע לראות דברים כאלו, אני באובר-דוז על סרטים אנטי-מלחמתיים, מסיבות מובנות שכוללות 750 ראיונות".

      מה השאלה הכי מטומטמת שנשאלת על "ואלס עם באשיר"?

      "השאלה הכי נשאלת: 'למה אנימציה'?"

      באמת? לא משהו על פוליטיקה?

      "זו גם השאלה שנשאלתי הכי הרבה בימי חיי אי פעם וזו השאלה האחרונה שהייתי שואל בנושא. וזה לא בא מישראלים דווקא, כי בארץ כמעט לא עשיתי ראיונות. בארץ שאלו אותי על זהות, כל הזמן זהות. אילנה דיין, אישה יקרה לי מאד, שאלה אותי אם אני מרגיש חלק מהקבוצה. אמרתי לה שבקבוצות אני מרגיש שייך רק למכבי חיפה וליברפול".

      נקודת מעבר מצוינת. אז מה דעתך על המינוי של לואיס פרננדז למאמן הנבחרת?

      "עוד לא יודע, צריך לפענח את זה. אני חושב שלפחות מהבית הקודם, גם ויקו חדד יכול היה לעלות והוא לא פראייר. אני חושב שהיה צריך להתאמץ בשביל לא לעלות עכשיו, למונדיאל. זו אפילו סוג של הברקה להצליח לא לעלות בבית הזה".

      ומכבי חיפה?

      "אני אוהב את הקבוצה הזו. אתה מסתכל על הקבוצה, שישה שחקני בית בהרכב, ארבעה שחקנים ערבים. קבוצה פלורליסטית גאה שמייצגת כדורגל יפה. זה משהו שקשור בנשמה של המאמן אלישע לוי, אינטליגנט בצורה בלתי רגילה, שנדיר שיוצאת בה מרירות. הם כולם פידחו בצורה מזעזעת בליגת האלופות אמנם, אבל לא בגלל התוצאות אלא בגלל חוסר היכולת להגיד 'זה כישלון קולוסאלי'".

      אווטאר (יח"צ)
      "אווטאר זה החלום הרטוב של האולפנים – שהגיקים לא יורידו את הסרט כי חייבים לראות אותו בקולנוע". מתוך הסרט (צילום: יח"צ)

      ***

      "חשבת על זה שההורים שלי ניצולי שואה והם קראו לי ארי?"

      אז פולמן ממשיך להתעניין בכדורגל, הוא אפילו לוקח את הילד הגדול שלו בן ה-7 למגרשים. בכלל, למרות הדיכאון שחטף מתרבות הדיון סביב נושא קובטי והזהות, הוא עדיין "אופטימי באופן חולני", כפי שהוא מגדיר את עצמו.

      "זו תכונה בסיסית, אחרת לא הייתי מתעסק באנימציה", הוא אומר. "אתה לא יכול להיות בן אדם נורמלי שרואה את החיים ומחליט לעסוק באנימציה אם אתה לא בן אדם אופטימי. תבין, אנחנו חשבנו שנעשה אנימציה בשלושה חודשים וזה לקח שבעה חודשים, עם חריגות כספים ועוד, וזה אחרי 'באשיר'. כלומר לא למדנו כלום. אני באמת חדור אמונה שיהיה בסדר".

      איך היית מסיים את הראיון?

      "חשבת על זה פעם ששני ההורים שלי ניצולי שואה הארדקור, שניצלו מאושוויץ בגיל 20, ואני הבן זכר היחיד שלהם (לפולמן רק אחיות – ע.ש) והם קראו לו 'ארי'? זה לא מדהים אותך?"

      לא ממש.

      "אתה יודע איפה למדתי את הדבר הזה? מטוקבק. כתבו לי 'הבן אדם בן יחיד לניצולי שואה וקראו לו ארי, למה אתם מצפים ממנו'".

      באמת רציתי לשאול על אזכור השואה ב'ואלס עם באשיר'. זה עד עכשיו לא כל כך מובן לי.

      "אתה כמו הגרמנים אתה, שזה מה שהם שאלו אותי כל הזמן. זה ו'למה אנימציה', ששם כבר פרצתי בבכי בגלל שלא יכולתי לענות על זה יותר. זה היה בחדר סגור במינכן ופשוט לא יכולתי יותר".

      והשואה?

      "תבדוק מי מזכיר את השואה בסרט. אחד זה רון בן ישי, שמתאר את מה שהוא רואה בכניסה לסברה ושתילה, והשני זה אורי, החבר שלי. אני מילה לא הוצאתי. מילה".

      כי זה מה שהיה?

      "שמע, אפרופו זהות, משם אנחנו באים. אני, האחיות שלי, ההורים שלי. זה נמצא בכל דבר שעשיתי. זו גם הבדיחה של כל האנימטורים. יוני גודמן שולח לי כל שבוע את ה-SMS הזה, 'אבל ארי, מה יהיה עם השואה? איפה נכניס את אושוויץ בסרט עתידני?". עניתי לו שזה ייכנס גם לתסריט, רק צריך לתת לזה זמן. לדעתי זה כבר בתסריט".

      דמותה של רובין רייט בסרט "כנס העתידנים" של ארי פולמן (יח"צ , איור - דוד פולונסקי)
      "איך נכניס את השואה בסרט מדע בדיוני?" דמותה של רובין רייט בסרט "כנס העתידנים", סרטו הבא של פולמן (איור: דוד פולונסקי)

      ***

      תגובות

      בועז בן ציון, סוכנו של יאיר לפיד, סירב להגיב לדבריו של ארי פולמן.

      מלשכת שרת התרבות והספורט לימור לבנת נמסר: "ארי פולמן אדם ברוך כישרונות. אנו מאחלים לפולמן הצלחה רבה בסרטיו הבאים שככל הנראה יופקו באמצעות כספי חוק הקולנוע שאושר בכנסת, בין היתר, בזכות פעילותה של השרה לבנת".

      אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב, מסר בתגובה לדבריו של פולמן: "במרכז הקולנוע החדש שיקום יהיה אולם ע"ש עוזי פרס המיועד אך ורק לקולנוע ישראלי. גם היום הסינמטק נותן במה לכל הסרטים הישראלים. ביניהם, הוא גם מקרין סרטים זרים, שמונעים ממנו לפשוט את הרגל. בסך הכל נכון להיום 35% מכלל הסרטים שמוצגים בסינמטק הם סרטים ישראלים. סינמטק תל אביב נותן במה לסרטים שבתי הקולנוע לא יעזו להקרין. יש תור לסינמטק כי יש הרבה סרטים ישראלים".

      "ואלס עם באשיר", שבת, 22:00, ערוץ 8, HOT