פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דה יזראלייטס

      ביקשנו מניצן חורש, סולן להקת אלקטרה, להגיב לטענה שמדובר בדור המדבר של הרוק המקומי. אז הוא שלח לנו מבזק מהמציאות

      לך תבין את העורכים בוואלה! ערב חג, עם ישראל רוצה טיפה נחת, והם עושים פרויקט על שנות המדבר של התרבות הישראלית. בכוח למצוא את הרע. נראה לי שהם אפילו שמאלנים. עורכי המדור מתקשרים אליך ומבקשים טקסט תגובה. תגובה למה? הם אומרים, שאחרים אומרים להם, שאלו הן שנות המדבר של הרוק הישראלי. מדוע? "כי היום בתקשורת הכל רק כוכב נולד ופופ ים תיכוני". אני מצליח לשמוע נימה מבואסת. אבל לי יוצא לראות שגם בוואלה! תרבות מקדמים כוכב נולד ופופ ים תיכוני. חוץ מזה, אני שם לב שאנשים היום מתחילים להתגעגע בגיל הרבה יותר מוקדם; בני 30 נשמעים כאילו הם סעדו לצלחתו של חזקל ב"כסית". והעורכים במדיה הם בדיוק בשנתון המתאים להתרפק על זיכרונות הנעורים של הרוק מהרוקסן. אז הנה, אחד ועוד אחד.

      בפני מי שמתבקש לכתוב בשבח ההווה, ניצב יריב מר וקשוח: הנוסטלגיה. לך תתדיין על נושא חווייתי ורגשי כמו מוזיקה, נראה אותך מנהל ויכוח תיאורטי מול הזיכרונות הפרטיים, בין אם צרובים על איי פוד או דאבל קסט, של אנשים משנות התיכון. כמובן שאז, מתי שזה לא היה, הכל היה "מלא בחדוות הגילוי", והיי, גם אני מתגעגע לפעמים ללהקות הערסו-Pאנק המזופתות של בן- צבי בקרית אונו, שלא תהיה טעות. אבל ההיקש לפיו אם אז היה מושא לגעגוע - היום המציאות היא על הפנים, לא לגמרי סוחב. אנשים מתרפקים בהגדרה, לא כתגובה למציאות.

      אז מבזק מציאות. בשבוע שעבר התקיים אחד האירועים החשובים של השנה בתעשיית המוזיקה העולמית: פסטיבל SXSW אשר באוסטין, טקסס. הופיעו שם תשעה הרכבים מישראל. זה יותר מהנציגות שסקנדינביה, לצורך העניין, הצליחה להשחיל דרך סף הקבלה של SXSW. מדובר באנקדוטה, אבל אנקדוטה שהיתה נראית דמיונית רק לפני כמה שנים, בימים שבכלל לא היה פשוט להרכיב ערב של חמש להקות אינדי בתל אביב. זו גם לא אנקדוטה מקרית, כשהיא באה על מצע רחב כל כך. ונראה לי שזו אנקדוטה לא פחות שווה מהופעה ב"רוק(דים) עצמאות", לא?

      אנדרדוג. העמדה הטבעית

      אז כן, הרוק הישראלי העכשווי מופיע פחות על הבמות הללו, ופחות ביומנוער של סמדר שיר, עם נושאי המגבעת על השער. קרו מאז כל מיני תהליכים בתרבות הפופ המקומית, שהפכו את הרוק (בהגדרה הז'אנרית המאוד-מאוד אלסטית שלו כיום) למצרך פחות מבוקש בניצנים. ונחשו מה? מסתבר שזה לא בהכרח רע. המקום של הרוק'נרול כאנדרדוג הוא העמדה הטבעית שלו, גם אם לכמה רגעים זה היה כאן אחרת. עובדה: תראו מה קרה לו כאן, בזמן שהתגעגעתם.

      כל תקופה זוכה להתברך – ישתבח שמו של איגי פופ – בסצינה האלטרנטיבית שלה, והן נוזלות אחת לתוך השנייה מדור לדור. מבחינת פרופורציות של פעילות, נתונים בשטח, מספרים - וסליחה על הדיבור האג"חי – אני באמת לא מצליח להשוות בין ההתרחשות המוזיקלית היום למתישהו אחר שאני יכול לזכור. אז אני בודק עוד טיפה אחורה, לראות שאני לא טועה בגדול, וגיבור הגיטרה פה, רם אוריון (שעושה בהופעות קאבר ל"מוות לסמלת" של הגברת שמופיעה בטור ליד), אומר שההיקף של להקות טובות כרגע הוא לא ברפרנס לשום תקופה שהוא חווה. הוא מוסיף שאולי אף לא בהשוואה לסבנטיז הישראליים. בטח לא מבחינת הסטנדרטים.

      להקת אלקטרה (יח"צ , נועה יהונתן, ארט: אסף בילט)
      המרכז הפך צר ורווחי, השוליים הלכו והתעבו. אלקטרה (צילום: נועה יהונתן, ארט: אסף בילט)

      פעם, לא מזמן, "רוק ישראלי" היה נחשב לקוד גנאי בקרב מוזיקאים – גם כאלה שפועלים בליבו של הרוק הישראלי – כשבאו לדבר על סאונד: סמל לחוסר עדכון, העדר מתסכל של ידע מקצועי וליקוי בסיסי בגרוב. בזמן האחרון הדיבור הזה גווע. גיל, שעובד עם הלהקה שלנו, הוא בחור קוליסט בן 18. דווקא מהפריזמה המעודכנת והלא בהכרח לוקאלית שלו, רוק ישראלי הוא חיה לגיטימית. הוא כבר גדל על צ'רלי מגירה – כלומר, על תפיסה משוחררת ומאתגרת, מוזיקלית ואסתטית. הרוק הישראלי כבר פחות משובלל בעצמו, וההיצע המעולה של להקות זרות שנוחתות עכשיו בישראל הוא לא שרירותי. יש מי שצורך את זה.

      כשהמרכז המוזיקלי הפך כאן צר ורווחי מתמיד בשנים האחרונות, השוליים הלכו והתעבו, עד שכבר איבדו צורה מבנית, לא רק ז'אנרית, וכמעט אי אפשר לדבר עליהם בהכללה. יש בהם מוזיקאים שחתומים בחברות גדולות בעולם, כאלה שמקליטים בשירותים, הרכבי נויז הארדקור, פיוז'ן צועני או אירועי פופ-Fאנק מיינסטרימי לעילא בהגדרה המוזיקלית שלו. אבל בהשוואה למרכז האלים והמבוצר, ודרך העיניים של המדיה, הכל מין שוליים אמורפיים. איך ניתן לאפיין את הפעילות של הרוק הישראלי היום? להקות מופיעות גם בסקווט בדרום תל אביב, גם במסיבות קוקטייל באל.איי, פרושות על גבי כתבות באנ.אמ.אי, או על רצפת מרתף פיצרייה בערבות גרמניה, יורקות דם שנים כדי להביא 30 איש להופעות בקיבוץ בצפון, או שוויתרו מראש, ובלי לעשות בכלל פרצוף, על השוק המקומי. הבשורה המעניינת היא שזו פשוט התנהלות סבירה לגמרי ונורמלית. וזה כבר דבר די מהפכני להגיד על משהו בישראל 2010.

      (ולרווחת הטוקבקיסטים: "את מי זה מעניין בכלל הכמה להקות האלה מתל אביב?" - ציטוט מחוק הטבע לשוליים מגניבים: היום אתה בסלון ברלין, מחר קסטרו אחריך).

      להקת אלקטרה תחמם את הופעתה של ארט ברוט האנגלית בבארבי בתל אביב ב- 2.4, ותופיע בהופעה מלאה באוזןבר בתל אביב ב-22.4