פאנק שעשועים

"אם אתה רוצה להיות פסל אתה לא חייב להשתמש בחימר", אמר מלקולם מקלארן. "פתאום הבנתי: אפשר להשתמש באנשים. והשתמשתי באנשים כמו אמן. עשיתי מניפולציות. יצירת הדבר הזה שנקרא הסקס פיסטולז היה הפסל, הציור שלי. הם היו The Artful Dodgers שלי".

מקלארן היה מניפולטור, של רעיונות טרנדים, אנשים ופרובוקציות. לפעמים המניפולציה הפכה לאמנות ולא פעם הותירה רושם רע של תמרון באמת ובחיי אנשים. אבל, היי, זה לא היה משעמם לרגע והתחושה בבריטניה היום היא שכולנו, חובבי מוזיקה, מניפולציות אמנותיות ופרובוקציות, הם בניו היתומים של מקלארן. כולם חוץ מסיימון קאוול.

מקלארן היה דמות שיצאה מספריו של דיקנס. אמרגן מבריק, נוכל ערמומי, מניפולטור שישלח חבורה של ילדי רחוב זועמים אל מעוזי החברה השבעה, מנהל קרקס שינצל את עובדיו והחיות האומללות עד לכישלון הבלתי נמנע. מקלארן, כפי שהוא העיד על עצמו באזכור ל"אוליבר טוויסט" והארטפול דודג'רס, הוא פייגין המודרני, כולל הרקע היהודי. הוא אולי היה נבל, ונבל מקסים הוא היה, אבל הוא היה ציר מרכזי ביצירת ענק.

למקלארן היתה שיטה אחת וכישרון גדול. הוא היה פרובקטור בלתי נלאה שניסה להרגיז (בעצם לבדר) ללא הרף. הוא היה האיש שהלביש את הניו יורק דולס באדום על רקע פטיש וחרמש באמצע שנות השבעים, ניהל יחד עם אשתו דאז ויויאן ווסטווד את בוטיק הבגדים בקינגס רואד, צ'לסי, ושיחרר פרובוקציה אחרי פרובוקציה. כשהשיטה הזו פגשה את הכישרון הגדול שלו זיהוי טרנד ויוצרים מוכשרים ממנו, נוצר החיבור המושלם ומהפכת הפאנק יצאה לדרך.

פאנק היה קורה בכל מקרה. יותר מדי אנשים הרגישו שאין להם סיכוי בשיטה שהיתה קיימת עד אז ושהמוזיקה של פינק פלויד ואמרסון, לייק ופאלמר לא אומרת כלום על חייהם. המהפכה חיכתה לאיש שינהיג אותה ומצאה שניים: מקלארן שהוסיף את המימד האמנותי והמניפולציות התקשורתיות וג'וני ליידון/רוטן. מקלארן מינה את רוטן, ארטפול דודג'ר נבון מפינבסברי פארק, למנהיג חבורת הפרחחים שהוא אסף בחנות שלו והשאר הוא ההיסטוריה של התרבות המערבית.

"לא היה קשר ביני לבין האמרגן מלבד העובדה שהוא גנב את הרעיונות שלי וטען שהם שלו", אמר ליידון בסרטו המצוין של ג'וליאן טמפל על הלהקה (עם מותו של מקלארן מיהר ליידון לשחרר הצהרת פיוס וגעגוע), אבל הוא לא מדייק לגמרי. הרעיון הראשוני של מקלארן היה ליצור להקה של חסרי מושג מוזיקלי, אבל מהר מאוד הפכו הפיסטולז ללהקה של ממש. ליידון הפך לסולן כריזמטי וגלן מטלוק חיבר את המוזיקה ובין המנון אלטרנטיבי לרגל יובל מלכותה של המלכה אליזבת' השניה וחתימה על חוזה עם חברת תקליטים בשערי ארמון בקינגהאם, הפרובוקציה הפכה לרעיון, ההיפים קיצרו את שערם, תקעו סיכת ביטחון ובפעם הראשונה הבינו שהם יכולים לעשות משהו חדש בעצמם.

צפיה ב-Double Dutch של מקלארן מגלה את השפעה ההדדית של מקלארן וליידון. לך תדע מי גנב ממי, איפה התחילה המניפולציה ומתי היא הפכה להפריה. "בלעדי מקלארן לא היה פאנק", אמר אתמול ג'ון סאווג', ההיסטוריון הרשמי של הפאנק. בלעדיו הפאנק היה עירום וישיר מדי ואיתו הפאנק היה גם בידור של ממש. התרומה הגדולה האחרונה של מקלארן לפאנק היתה בהריגת הפיסטולז. הוא זרק את מטלוק והביא את סיד וישס, בחור אלים וחסר כישרון, וכמו ברוב היוזמות שלו, תהליך ההשמדה העצמית המואץ יצא לדרך. וטוב שכך. הפיסטולז היו זיקוק מרהיב, מפץ גדול, שהאיר את העולם ואז נעלם, מבלי להידרדר לקריירה של ממש. הפיסטולז היו יותר רעיון מלהקה.

הצד האפל של מקלארן התגלה ב"תרמית הרוקנרול הגדולה", סרט וניסיון כושל לשכתב את ההיסטוריה, שבו מקלארן ניסה לנכס לעצמו את הקרדיט על הלהקה והמהפכה וטרח להציג את ליידון כאידיוט. לא היה במהלך הזה שום דבר מהברק הנכלולי של מקלארן, רק ניסיון להוציא כמה פאונדים אחרונים מתהלית הפיסטולז. בשנות השמונים הוא הבריק מדי פעם בזיהוי טרנדים וכישרונות ומאוחר יותר יצא עם פרויקטים טובים יותר וטובים פחות עד שהפך יותר ויותר לחבר בבית הלורדים של הפאנק. הוא היה שותף להפקות טלוויזיה שונות אבל הוא היה בעיקר האמרגן לשעבר של הפיסטולז.

"פאנק היה רעיון", אמר מקלארן, "ואני מנסה, כמיטב יכולתי, להפוך רעיונות למציאות, רעיונות שישנו את העולם". ישנו אפילו תאריך ורגע שזה - הרגע שבו העולם השתנה - קרה. בארבעה ביוני 1976 הופיעו הפיסטולס בלסר פרי הול במנצ'סטר. בקהל היו חברי ג'וי דיוויז'ן, הבאזקוקס, מארק אי סמית', טוני מורלי (מי שהפך למנסח הרהוט ביותר של המהפכה), טוני ווילסון, האיש שייסד את פקטורי רקורדס והפך את מנצ'סטר לעיר החשובה ביותר העולם המוזיקה, וגם סטיבן פטריק מוריסי. הרגע הזה היה הציור, הפסל, היצירה הגדולה ביותר של מקלארן.