נכס צאן ברזל

אם היינו צריכים לבחור חבר אחד מבין גיבורי העל, רובנו היינו בוחרים ללא היסוס באיירון מן, הלוא הוא טוני סטארק, הממציא המיליארדר שהפך לאיש הברזל. הסיבה לכך היא שבניגוד לשאר חבריו, איירון מן אינו מסתפק בהצלת העולם אלא גם יודע לעשות חיים. הוא לא רק הגברבר הכי חזק בסביבה אלא גם הפלייבוי הכי גדול בנמצא. בעצם, רובנו אולי היינו מעדיפים לא להזמין את איירון מן למסיבה, פשוט מפני שהוא מסוג האנשים שכדאי להרחיק מהם את החברות שלנו.

אבל בדיוק בגלל זה, הסרט שהפגיש אותנו עם איירון מן לפני שנתיים היה כה מרענן. במשך שנים, היצירות בז'אנר גיבורי העל התחלקו לשני סוגים: כאלה שהיו קודרות ומהורהרות, וכאלה שהיו ילדותיות. איירון מן היה גיבור העל הראשון שהיה לו שכל, ועדיין לא לקח את עצמו ברצינות יתרה. בדיוק כמו ג'יימס בונד בשנות השישים, גם הוא היה אלטר-אגו אידיאלי לצופי הקולנוע. גבר שבגברים, גיבור-העל המושלם לעידן של "בלייזר".

הסיבה לייחודיות של הסרט היתה האיש שעמד מאחוריו, השחקן-תסריטאי-במאי ג'ון פברו. לראשונה, העניקה הוליווד את הפיקוד על יצירת סרט גיבורי-על בידיו של אחד מחברי חבורת הגברים החדשים של הוליווד, הידועה גם כ"Frat Pack". החבורה הזו, שבין נציגיה הבולטים אפשר למצוא גם את וינס ווהן ואת אוון ווילסון, התאפיינה בהחצנת הגבריות שלה, בזחיחות תמידית, באנרגטיות סוחפת ובנהנתנות משולחת רסן.

לאור תפיסת העולם הזו, היה רק מתבקש שפברו יבחר ללהק לתפקיד איירון מן את רוברט דאוני ג'וניור, הילד הרע של הוליווד. אף מפיק שפוי לא העז להתקרב לדאוני ג'וניור במשך שנים, אבל הוא הלם את דמותו של איש הברזל בדיוק כפי ששון קונרי התאים בזמנו להיות ג'יימס בונד.

התוצאה של כל זה היתה סרט שהתנשא על כל מי שאינו גבר אמריקאי, ואמנם היתה מרתקת פחות מ"באטמן" ומרגשת פחות מ"ספיידרמן", אבל ההנאה מן הצפייה בה היתה שקולה לעלעול בספורטס אילוסטרייד או לנסיעה במרצדס.

הודות לכך, היה "איירון מן" באופן בלתי צפוי להצלחה קופתית אדירה, מה שהוביל באופן בלתי נמנע לסרט המשך. סרטים מן הסוג הזה בעייתיים תמיד, אבל כשמדובר בהמשכים ליצירות שהיה בהן בתחילה משהו מרענן, הבעיה גדולה כפליים. במקרים כאלה, עומדים היוצרים בפני מלכוד: קשה לחזור על מה שהפתיע בפעם הראשונה, כי ממד ההפתעה כבר אבד. לעומת זאת, מסוכן גם להרחיק בכיוונים אחרים, מפני שאז כל הקסם עלול ללכת לאיבוד. אז מה עושים?

במקרה של "איירון מן 2", החליטו היוצרים לא לעשות כלום. וכך, מתנהל לו הסרט על מי מנוחות בזהירות יתרה, ונראה בעיקר שהוא נועד לאפשר למפיקיו לסחוב בשלום עד הפרק השלישי בסדרה או עד "The Avengers", המגה-סרט גיבורי העל המתוכנן בהשתתפות איירון מן וחברים אחרים. למעשה, ההחלטה האמיצה היחידה של מפיקי "איירון מן 2" היתה לוותר על המרתו לתלת-ממד. בהתאם לכך, מזכיר לנו איש הברזל מדי פעם מדוע כה מצא חן בעינינו בפעם הראשונה, אבל גם דואג לא לבזבז את כוחותיו וגם מקפיד שלא נזכה להכיר לעומק צדדים אחרים שלו.

כל זה קורה אף שעל פניו, יש הרבה בשר בתסריט של "איירון מן 2". איש הברזל מתחיל להעלות באוב את אביו, שאותו מגלם בהחלטת ליהוק מבריקה ג'ון סלאטרי, הלוא הוא רוג'ר סטרלינג מ"מד מן", שמביא איתו לסרט את כל המטען הנוסטלגי של הסדרה. הוא גם ניצב בפני אויב חדש - מדען רוסי פיקח ושרירי ששמו איוון, בגילומו של מיקי רורק המתקמבק, המונע גם הוא מתסביכים משפחתיים. ואם כל זה לא מספיק, אז איירון מן מוצא לעצמו בחורה טרייה להזיל עליה ריר - אסיסטנטית חדשה שזהותה מעורפלת (סקרלט ג'והנסן). וכל הזמן הזה, להזכירכם, מחכה לו המזכירה הצמודה שלו (גווינת פאלטרו) מעבר לפינה ומחכה שהאהבה האפלטונית ביניהם תעלה מדרגה.

הבעיה היא שאף אחד מכיווני העלילה הללו אינו זוכה לפיתוח משמעותי או משכנע, וזאת אף שהסרט מתפרש על פני כשעתיים. הדוגמה הטובה ביותר לבזבוז המשאבים היא סקרלט ג'והנסן: אם כבר בחר פברו להוסיף לפרק השני את מי שנחשבת אחת הנשים הסקסיות בעולם, מדוע נראה כאילו שהוא שכח אותה על ספסל המחליפים? ג'והנסן כבר נשאה על חמוקיה שתי יצירות מורכבות יותר, "האיש שלא היה שם" ו"אבודים בטוקיו", אך במקרה זה, בסיכומו של הסרט נראה כי לא היה לתרומה שלה משקל.

הדברים אמורים גם לגבי רורק. אין רע בכך כי דמות הנבל שהוא מגלם כמעט ואינה פוצה פה. אחרי הכל, גם הרשע שגילם ארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית" לא היה פטפטן, אבל שניים מהמשפטים שאמר בזמנו במבטא אוסטרי נכנסו מיידית לפנתיאון הקולנועי. לעומת זאת, הדמות שמגלם רורק ב"איירון מן 2" בנאלית וסתמית לחלוטין, שהרי גאונים מנוולים עם מבטא רוסי הפסיקו להיות רלוונטיים ביום שרוג'ר מור הפסיק להיות ג'יימס בונד. כתוצאה מכך, התפקיד שעושה כאן רורק יירשם בדפי ההיסטוריה כ"מה שהוא עשה כדי לקבל צ'ק שמן אחרי הקאמבק ב'המתאבק'".

כל זה נכון גם לגבי שאר הממדים בסרט. יש בו כמה בדיחות, והן לרוב מצחיקות ביותר. משעשעות בעיקר ההלצות לגבי העט הקטלני שיריביו של איירון מן מנסים לפתח. אבל הבדיחות הללו מגיעות במינון קטן מדי, והביטוי "מעט מדי, מאוחר מדי" תופס גם לגבי רגעי הפעולה שבו, הביקורת שלו על האובססיה האמריקאית לחימוש ולמלחמות והדרך שבה מתחממת מערכת היחסים בין איירון מן לעוזרתו. בכל פעם שפברו מנסה לעשות משהו, הוא עושה זאת בצורה המהנה והמיומנת ביותר, אבל הבעיה היא שלרוב הוא בעיקר מנסה להרוויח זמן.

כתוצאה מכך, בדומה לעשרות סרטי המשך הוליוודיים אחרים, גם "איירון מן 2" אינו מצליח להשתוות להישגים של המקור וגם לא להתעלות עליהם. לפיכך, הוא יאכזב את מי שציפו ממנו לעמוד באתגר, כמו גם את מי שציפו ממנו לשאת על כתפיו את עונת הקיץ ההוליוודית, ובטח את מי שקיוו כי הוא יוכיח שגם סרט דו-ממדי יכול להיות יצירת מופת שוברת קופות. המשימות הללו מתגלות כגדולות אפילו על איש הברזל.

בסופו של דבר, בקיץ הזה גם גיבור העל החזק מכולם לא מסוגל להניב יותר מבידור סולידי, שאינו מעיק לרגע, אך מהנה רק לפרקים. אבל האמת היא שבעידן היסטרי כזה, שבו כל סרט מתאמץ בכוח להיות "אירוע" שאי אפשר להפסיד, מוצר שפוי מכל הבחינות מהסוג של "איירון מן 2" יכול רק לתרום להשבת הסדר בהוליווד, והוא חוויה מתקנת לשני הלהיטים האמריקאים הגדולים של העת האחרונה, "אליס" ו"התנגשות הטיטאנים". נכון, אפשר להציל את העולם בדרכים מרשימות יותר מכפי שאיש הברזל עושה זאת כאן, אבל בפעם הזו נסתפק בכך שהטובים ניצחו.