פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הרוקי של המדינה

      הרוקי מורקמי הוא אחד הסופרים המתורגמים הפופולריים בישראל, אם לא הפופולרי שבהם. לרגל צאתו של התרגום העברי לספרו "לרקוד לרקוד לרקוד", החליטה וואלה! תרבות לבדוק למה בעצם אנחנו כל כך אוהבים אותו. כתבה ראשונה בסדרה

      קוראים לו יקומורקמי, ועבור עשרות אלפי ישראלים מדובר ביעד פופולרי לביקורים לא פחות מהשאנז אליזה או רודוס. זהו יקום מקביל, קידוד של העולם שבו אנו חיים, יקום שמכיל את כל אותן רעות חולות של העולם המודרני – טרור, דיכאון, התאבדויות של בני נוער, ניכור אורבני – אבל בכל זאת מצליח להציע לנו נחמה אוניברסלית, חוצת גבולות. "ביקום מורקמי ניתנת סיבה לכל תופעה", מנסה ד"ר שונית שחל-פורת, מהמחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן, להסביר את סוד הקסם של מורקמי בעולם בכלל ובישראל בפרט. "הוא ברא ביצירותיו עולם ייחודי – עולם שהוא מעביר עמו מיצירה ליצירה ועונה להגדרה 'מדורת השבט החדשה' שמסביבה יושבים אזרחי העולם וביניהם גם הקהל הישראלי."

      ואכן, בדיקה של נתוני המכירות של ספריו של הרוקי מורקמי בישראל מגלה שמדובר באחד הסופרים המתורגמים האהודים ביותר כאן – אם לא האהוד שבהם. למעלה מ-200 אלף עותקים של ספריו נמכרו עד כה. הספר הפופולרי ביותר הוא "יער נורווגי" שחצה השנה את קו 50 אלף העותקים וזאת למרות שמעולם לא נכנס לרשימות רבי המכר. אחריו ברשימה – "קפקא על החוף" שתורגם לעברית בשנת 2007 ונמכר בלמעלה מ-45 אלף העותקים. ובימים אלה זורקת הוצאת כתר גפרור נוסף למדורה ומוציאה לאור בעברית את הספר "לרקוד לרקוד לרקוד" שנכתב במקור ב-1988 . זהו הספר ה-13 של מורקמי שמתורגם לעברית.

      הקיר והביצה

      יחסי ישראל-מורקמי הגיעו בשנה שעברה לשיאם כאשר זכה הכוכב של הספרות היפנית, יליד 1949, בפרס ירושלים המוענק מדי שנה לסופר שנותן ביטוי בכתביו לחופש הפרט בחברה. למרות מכבש הלחצים הפוליטי שהופעל עליו וקרא לו להימנע מלהגיע לישראל כדי לקבל את פרס (כולל איומים בהחרמת ספריו במידה ויחליט לעשות כן בכל זאת), בחר מורקמי להגיע לישראל וצבר אצל לא מעט מהקוראים הישראלים נקודות זכות נוספות.

      יחד עם זאת, הנאום שנשא בירושלים התקבל בקצת פחות אהדה אצל מארחיו, ובראשם נשיא המדינה שמעון פרס וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. אלו ניסו להסביר למורקמי את חשיבותה של ירושלים כבירת העם היהודי ושל התנ"ך, על עשרת הדברות שבו, כמנדט להקמת מדינת ישראל. אלא שמורקמי מצדו העדיף לענות להם במשל פשוט אך מתוחכם: "כשביצה נשברת על חומה בצורה וגבוהה, תמיד אעמוד לצדה של הביצה. כן, גם אם החומה צודקת מאוד והביצה שוגה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא צודק; אולי הזמן או ההיסטוריה יעשו זאת. אילו היה סופר שמסיבה כלשהי היה כותב יצירות שמצדדות בחומה, מה ערך היה ליצירות כאלה?" בנאומו זה הצליח מורקמי לעשות את הלא יאומן ולסחוף את הנוכחים מהעולם הפוליטי שבו היו שבויים לספירה אחרת – עולם הומני הפועל על פי כללים אוניברסאלים, עולם שבו כולנו ביצים, יקומורקמי.

      "מטאפורה פשוטה אך מהדהדת"

      דב אלפון, עורך עיתון "הארץ" ומי שעמד בראש הוועדה שבחרה להעניק למורקמי את פרס ירושלים, אומר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל צאתו של "לרקוד לרקוד לרקוד", כי למרות שמורקמי בחר שלא לרקוד על פי החליל של מארחיו אין הוא מתחרט על הבחירה בו. "מורקמי עמד בלחצים אדירים מבית ובכל זאת החליט להתייצב בירושלים ולנאום. אך טבעי הוא שהוא יאמר את מה שהוא חושב ולא את מה שברקת ופרס חושבים. בשביל זה הוא סופר. אישית אני חושב שהנאום שלו היה מבריק, ושהמטאפורה היתה לכאורה פשוטה ועם זאת מהדהדת. איש לא פנה אלינו להתלונן, בכל אופן. להפך, קיבלנו מחמאות רבות על הבחירה הנועזת."

      גם ד"ר שחל-פורת לא הופתעה מהמסרים האוניברסליים שפיזר מורקמי בנאומו. לטענתה, ככל שמורקמי צובר פופולריות בעולם כולו, כך נטייתו לדבר במסרים אוניברסליים וכוללניים הולכת וגדלה. "שומעים זאת היטב בקולו של מורקמי ובשפתו. השפה בה הוא כותב הופכת אוניברסלית יותר ויותר, מתפשטת מכל המטאפורות והדימויים שהם תלויי שפה. בהדרגה הוא מפתח לקסיקון משלו שעובר מיצירה ליצירה ומשפה לשפה".

      למרות המבקרים ובזכות המוכרים

      לדברי איריס מור, העורכת הראשית של הוצאת כתר, שבמסגרתה יצאו לאור מרבית ספריו של מורקמי בישראל, המפתח להבנת הצלחתו בקרב הקהל המקומי טמון במקום שאליו הוא לוקח את הישראלים בכתיבתו. "מורקמי אהוב על הקוראים בישראל מפני שהוא מאפשר להם להיות אנשי העולם, קוראים קוסמופוליטיים. הוא מאפשר לקורא להיות במקום אחר, רחוק מהפוליטיקה הישראלית, מהזיעה, כמעט רחוק מהשפה. יחד עם זאת, כמו כל סופר גדול, ככל שהוא מתרחק הוא עדיין מדבר אל הקורא ועוסק בכל מה שספרות גדולה באמת עוסקת – האדם, האהבה, היחס למקום שבו האדם נולד, הקיום והמוות".

      אלפון, מצדו, מציע פרשנות מעט אחרת. לדבריו, אחת הסיבות להצלחתו של מורקמי בישראל היא העובדה שהחשיפה של הקהל הישראלי אליו לא הגיעה ממבקרי הספרות אלא נעשתה בעיקר דרך תיווכם של המוכרים ברשתות הספרים. "זה העניק לו דחיפה גדולה יותר מאשר לסופרים מתורגמים שהביקורת כאן אהבה", הוא אומר.

      אריק גלסנר, מבקר הספרות של מעריב, הוא אחד מאותם מבקרים שלא התאהבו במורקמי, אולם גם הוא מבין את החיבור של רבים מהקוראים הישראלים לספריו. "הספרות של מורקמי היא ספרות שנכתבת לא למעגל הפנימי של קוראי ספרות וגם לא לקהל הרחב, אלא למין קהל ביניים כזה שקורא ספרים מדי פעם. מורקמי הוא בהחלט לא סופר שמבקרי ספרות אוהבים. הוא שייך לזן של סופרים איכותיים שכותבים לאנשים שלא רגילים לקרוא המון ספרים, חלק מקבוצת סופרים שכוללת גם את פול אוסטר ובמובן מסוים גם את מישל וולבק". לדבריו, לו אישית היה קשה להתחבר לגיבורי ספריו של מורקמי. "יש משהו קצת ילדותי ונאיבי בגיבורים שלו, משהו תם, ובעיניי זו מגבלה כי העולם שלנו בהחלט לא תם. לתת מקום כל כך מרכזי לסופר נאיבי זו בעיה".

      יכול להיות, אם כן, שהעולם המקביל שמורקמי מציע לנו בכל יצירה ויצירה הוא בהחלט נאיבי. אבל על פי ד"ר שחל-פורת, לא מן הנמנע שזה בדיוק העולם שאליו קוראיו של מורקמי מחפשים לברוח מתלאות החיים, כאשר לנו הישראלים נכון הדבר שבעתיים. "התמונה החוזרת של אותו עולם יוצרת תחושה של מו?כ??רו?ת, קביעות וביטחון," היא אומרת. "החשיבה שלנו כישראלים היא פוליטית מאוד – כל דבר נתפש כקונספירציה, מארג אינטרסים פוליטיים וכלכליים. אנחנו חשים מאוימים על ידי מעצמות, על ידי כוחות צבאיים. גישתו של מורקמי אינה סותרת את המציאות אלא מתעלת את פרשנותה למישורים רוחניים יותר ולכן היא מתאימה לנו מאוד, מרגיעה ומנחמת. המסר שלו, לפיו העולם כולו מצוי בתוכנו – כל הידע, כל הקשרים עם זולתנו, הן בזמן והן בחלל – מחזיר לקורא הישראלי את תחושת הביטחון הפיזי והנפשי שאיננה קיימת ביומיום."

      .