פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בדיחה עם זקן

      למה אנחנו לא זוכים לראות בישראל את "The Infidel", הסאטירה הבריטית על היהדות ועל מנהגיה? לא בגלל שהיא אנטישמית אלא פשוט מפני שהיא לא מצחיקה

      אפשר לדמיין את האכזבה במשרדי ההפקה של "The Infidel" ("הכופר"). הסרט שיצא לאור בתחילת החודש לא עורר מהומה. אף גוף מוסלמי לא מחה, אפילו פטוואה אחת לא הוכרזה ורק ביקורת ארסית בודדה בג'ואיש כרוניקל התפרסמה בין הרבה ביקורת פושרות. ספק אם מישהו מיוצרי הסרט רצה להיות סלמן רושדי או תיאו ואן גוך המנוח, אבל המתינות הזו לא מביאה פרסום בחינם. לכן יצאה הידיעה שישראל מתעלמת מהסרט שלא יופץ כלל בארץ.

      סרט על גבר מוסלמי לונדוני ממוצא פקיסטני המגלה יום אחד כי הוא נולד כיהודי בשם סולי שימשיליוויץ' (איזה מין שם זה?) ומשבר הזהות שהוא עובר, שנכתב על ידי כותב יהודי מפורסם, אכן אמור לזכות לעלות על המסכים בישראל, אבל המפיצים הישראלים לא התלהבו לרכוש את זכויות ההקרנה. אחד ממפיקי הסרט, ארווינד אית'ן דיויד, אמר על כך לוואלה תרבות: "אני המום שמכל המדינות בעולם, דווקא בישראל הולכים לגנוז את הסרט הזה, שהרי אפילו במדינות טוטליטריות עם חוקי צנזורה חשוכים לא חוששים להקרין אותו. אני לא מבין מה הבעיה איתו – אמנם הוא צוחק על יהודים ועל ישראלים, אבל הוא גם צוחק על מוסלמים ועל פלסטינים. חוץ מזה, היהודים תמיד היו טובים באירוניה עצמית, ורק בזכותם האמנות העולמית הכירה את הסאטירה ואת הפארודיה".

      אבל הבעיה עם הסרט אינה נעוצה בהיותו אנטישמי או אנטי ישראלי, כי הוא לא כזה. עיקר הבעיה, מעבר לחורים העצומים בתסריט, טמונה בהיותו נחמד במובן האיום של המילה. קומדיה על דתות צריכה להיות נוקבת, מעוררת מחשבה, מתריסה או לפחות מצחיקה מאוד. הקומדיה של דיוויד באדיל אמנם מצחיקה מפעם לפעם, והכוכב הראשי אומיד ג'אלילי משעשע כתמיד, אבל היא נועדה להיות בסדר עם כולם ובעיקר עם החבר'ה היותר עצבניים במתרס הבין דתי, ואת הסוף הבקלאווי שלה אפשר לראות בערך מהדקה העשירית. בעיר שבה הסתובבו אוטובוסים אדומים עם שלט הפרסומת "כנראה שאין אלוהים אז תיהנו מהחיים", ניתן לצפות ליותר.

      מתוך הסרט the infidel (יח"צ)
      הפעם, אין חשש למכונית תופת בכיכר פיקדילי. מתוך "The Infidel" (צילום: IMDB)

      השנים האחרונות היו שנות ההתקוממות האתאיסטית בבריטניה. ריצ'רד דוקינס וחבורתו הניפו את דגל המרד באלוהים ושאר דמויות פיקטיביות, מדי חג מולד נערכים בלונדון ערבי חג אלטרנטיביים שמהללים את המדע ובצ'אנל 4 מקרינים את "בריאן כוכב עליון". תודה לאבולוציה על חסדים קטנים כאלו.

      "The Infidel" היה יכול להיות הסרט הצייטגייסטי שיסכם את התופעה, אבל באדיל, אתאיסט בראשו ויהודי בלבו, כהגדרתו השנונה, בחר ליצור סרט בריטי שאמורים לצאת ממנו אל הרחוב הרב תרבותי הלונדוני עם חיוך הומניסטי על הפרצוף. אמנם יהיה מוגזם לדרוש מבאדיל להיות התיאו ואן גוך הבא, והוא עצמו אמר שאין לו כוונה לצחוק על הדתות עצמן, אבל אפשר היה לצפות לפחות לניסיון אמיץ לבדוק כמה מוסכמות על תרבויות יריבות באנגליה. אז היו כמה חיוכים במהלך הצפייה, אבל עד שהסרט מקרטע אל הסוף הצפוי כמו תקתוק מטרונום, החיוך נמחק והחשש לסכרת מזנק.

      "The Infidel" אינו כל מה ש"בריאן כוכב עליון" היה. הקומדיה של מונטי פייתון היתה נועזת, פרועה במונחי התקופה, שנונה, בוטה ואמיצה. הכנסייה האנגליקנית השתוללה בזעם אמיתי וכמה מדינות בדרום ארצות הברית אף אסרו את הקרנת הסרט. "בריאן" לעג לתופעת האמונה הדתית והצליח להרגיז את מי שראוי, להרגיז ולהצחיק את שאר העולם, וגם לעורר כמה מחשבות ראויות על עצם תופעת האמונה. "הוא לא המשיח, הוא ילד רע מאוד", אמרה אימו של המשיח בעל כורחו ובמשפט קלאסי אחד לימדה משהו על האופי המאמין הנרצע והאופי האנגלי הספקני. הצורך באמירות כאלו מול הממסדים הדתיים נותר כשהיה. ב"סאות פארק" הלכו החודש על הפרובוקציה הקלה ביותר והצליחו לחשוף שוב, לא שזה היה קשה במיוחד, את העובדה כי קיימת דת אחת שאיש לא יעז להתעסק איתה, ושכמה מן המאמינים שלה מחכים להיעלב בכל רגע בשמה. "The Infidel" לא היסס לחלוץ נעליים במקום לבעוט.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      פחות חריף אפילו מצ'ילי קון קרנה צמחוני. מתוך "The Infidel" (צילום: IMDB)

      באנגליה יוצאים מדי חודש סרטים כאלו, דלי תקציב, עם רעיון סביר שנמתח על פני מאה דקות ארוכות ומוזיקת רקע של סדרת טלוויזיה העוסקת במתחים בין מעמדים בשנות השבעים באמצע אנגליה. "The Infidel" זכה לחשיפה גדולה בהרבה, אבל הוא שייך לפס ייצור זהה ,שנועד ליצור את תחושת החמימות היו גרנטית הנעימה בכל מחיר. אותה תחושה שריצ'רד קרטיס, התסריטאי של "ארבע חתונות ולוויה אחת", הפך למומחיותו. מדובר במיומנות שנראית קלה, אך למעשה דורשת שנינות, חוש הומור ומגע עדין על דוושת הסנטימנטליות. לבאדיל ולג'וש אפיניאנזי, במאי הסרט, אין את המגע הזה.

      באדיל התייחס בעבר לפועלו של סשה ברון כהן והסביר את נועזותו בהיותו חצי ישראלי, זן של יהודי-על שאינם יודעים פחד, בניגוד ליהודי התפוצות שחיים באיום מתמיד. הוא חזר על התזה הזאת לאורך כל הסרט, כולל הטענה שישראלי אינו יהודי של ממש בשל היותו חסר תסביכים וקולני. למרבה הצער, "The Infidel" מאשש את טענתו. באדיל יצר סרט גלותי הנבהל מתשומת הלב שהוא מושך ולא מעז להצהיר על נוכחותו. לכן, אין סיבה טובה להקרין אותו בישראל. הקומדיה הזו היא כמו צ'ילי קון קרנה צמחוני שזכיתי לאכול פעם באירוע קהילתי בפינצ'לי סנטרל, בלב צפון לונדון היהודי. במחשבה שנייה, הצ'ילי קון קרנה הצמחוני היה סאטירה נוקבת בהרבה ומצחיקה בהרבה על היהדות ועל מנהגיה מכל תיאור שעולה בסרט הזה.