בדרך כלל הצרכן לא אמור להתעניין בקרבות בין גופי תקשורת. לרוב קוראי העיתונים ממש לא אכפת איפה הידיעה פורסמה לראשונה, ולרוב צופי הטלוויזיה לא כל כך משנה אם הפורמט מועתק או מי העתיק ממי. בדרך כלל מדובר במלחמות ברנז'איות שמטרידות רק כמה מאות אנשים מהתעשייה, ולא פעם הן נראות קטנוניות ומטופשות, מסואבות ומושחתות, אך הפעם, בכל הנוגע ל"קצר משפחתי", מדובר במקרה מעט מורכב יותר, שמסמל את התרבות הטלוויזיונית בישראל ונותן הצצה לשיקולים שמניעים את התעשייה.
"קצר משפחתי", תוכנית הבידור (איזה בידור) שעלתה אמש (ראשון) בערוץ 2, היא מקרה קלאסי שבו הציבור משלם את המחיר על מאבקים נמוכים בחלונות הגבוהים. כמובן שאין צורך להגזים, זה לא כזה מחיר כבד אלא בסך הכל עוד תוכנית בינונית שאפשר (ואף כדאי) להעביר מהעיניים בלחיצת כפתור קטנה; אבל כשחושבים על אותה גברת מסעודה מדוברת, שמתיישבת ב-21:00 מול המסך ומצפה מערוץ 2 לאיזשהו מוצר הולם שימלא את החלל בחייה ויאפשר לה לבהות מולו ולהניח למוח לשבות מכל טרדותיו, הרי שגם היא ראויה להתייחסות יותר הגונה, שלא לומר רצינית או איכותית.
למי שאינו מעורה בפרטים, להלן תקציר העלילה: זכיינית ערוץ 2 קשת רכשה את הזכויות להפקת גרסה ישראלית לתוכנית "שופט הנישואין", אותה מפיק ג'רי סיינפלד עבור NBC. מדובר בצוות שופטים, שמורכב מסלבריטאים אמריקאים, שדן בבעיות נישואים, מנתח את הסיטואציה בהומור ומכריע את המחלוקת בין בני הזוג. התוכנית המקורית עלתה אמש ב-22:30 בערוץ ביפ, מבית קשת, אך בעבר נמסר כי הפורמט יזכה מתישהו לגרסה מקומית בהגשת צביקה הדר. במקרה, או שלא במקרה, אמש ב-21:00 בערב הועלתה גרסה דומה על ידי הזכיינית המתחרה, רשת. גם ב"קצר משפחתי" מוצגות בעיות זוגיות, גם שם פאנל של מפורסמים דן בבעיות, גם פה מנסים לנתח את הסיטואציה בהומור (או, ליתר דיוק, באיזשהו סוג של הומור). אמנם בארצות הברית השופטים הם מדונה וסיינפלד ואצלנו הם עפר שכטר ורותם אבוהב, אבל כל השאר דומה בצורה די מחשידה, ובעיקר מעוררת רחמים.
אין צורך להתעכב על השאלה האם מדובר בהעתקה (כן), אבל מה שברור המלחמה גובה קורבנות. אבל על מה ולמה? האם ישראל לא קצה במלחמות מיותרות? אין מדובר באיזשהו פורמט מופתי, ששינה את פני הטלוויזיה וראוי שיהווה בסיס לעוד מאבק מתיש ומשעמם, כי אם במוצר טלוויזיוני די מוגבל, וגם בארצות הברית תוכניתו של סיינפלד זוכה לביקורות צוננות. אם כבר מעתיקים ומחממים את הגזרה, לא כדאי שהמלחמה תהיה מוצדקת? מבחינת "קצר משפחתי", הבעיה מורכבת אף יותר. הניסיון לטשטש את ההבדלים בין הגרסאות יצר מעין שעטנז לא ברור בין הפאנל המוכר (והמאוס) לבין שעשועון ארכאי, והשילוב בין השניים נראה כפוי ומלאכותי. במקום שהצופה ישקע על הספה וייהנה ממוצר קליל, הוא מוצא את עצמו נאנח בחוסר שליטה, מצקצק בלשונו בתסכול ומאמץ את מוחו כדי להבין מה לעזאזל קורה פה.
אז הנה ההסברים. ברשת כנראה ויתרו על ניסיונות למקוריות או ליצירות חדשות ונועזות, והחליטו להשקיע את מירב האנרגיה בתקיעת מקלות בגלגלי היריבה. בסופו של ערב אנחנו שוב סובלים מפאנל קומי שחוק של חבר'ה שצוחקים בצורה מוגזמת זה מבדיחותיו של זה, ואחרי הכישלונות של "ספסל אחורי" ו"שבוע סוף", קשה להבין מדוע ממשיכים לכפות עלינו את הפתרונות הפשטניים הללו. חמור מכך, הפעם הם לא דנים בסוגיות בוערות, כי אם ברעיה שמתלוננת על בעלה שלועס גזר בקול. בנוסף, רשימת הטאלנטים (עוד מונח שממשיך להישחק ולאבד את משמעות או יוקרה), שמורכבת בעיקר מיוצאי "שבוע סוף", מעלה את החשש ש"קצר משפחתי" נוצרה מאילוץ או כפתרונות תעסוקה לאלו שקשורים בחוזה עם הזכיינית. אז שוב הושיבו אותם על כיסא, ושוב ביקשו מהם לספר בדיחות. אין פלא שזה לא ממש מצחיק.
בסופו של יום, מתברר שאף ניתן למצוא עוד נקודות דמיון בין "קצר משפחתי" ל"שופט הנישואין": נוכחותם של דב נבון ורמי הויברגר זה לצד זה. גם הם, כמו סיינפלד, היו חלק מקלאסיקה טלוויזיונית, וגם הם מתקשים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהעמידו ביצירת הביכורים שלהם. יכול להיות שגם הם, כמו סיינפלד, מוכיחים כי הקסם האמיתי שהעלה אותם לגדולה היה טמון בכותבים ובתסריטאים. ושוב, הנעשה מאחורי הקלעים מתגלה כהרבה יותר מעניין וקריטי מהפרצופים שניבטים מהמסך.