אנטי-אייג'ינג

זה לקח עשר שנים, אבל בסופו של דבר, מבעד ביצורי הנוסטלגיה שעולה מינימום 500 שקל לערב, היא הגיעה לכאן. עכשיו תוכלו למצוא את מיסי אליוט בהווה שמבכר בדרך כלל דווקא ביקורים חוזרים ונשנים של פול אנקה, ביקורים משתעלים של רוד סטיוארט וביקורים מצועצעים של אלטון ג'ון. היא מגיעה במציאות שבה אנשים תמיד ישמחו לשמוע את הלהקה מבוסטון שהאחים הגדולים שלהם שמעו כבר לפני עשרים שנה, ולזכות בסטלות כבדות מהניינטיז, העידן שבו עוד היה כבוד למקצוע הדי.ג'יי. היא מגיעה במציאות שבה הקהל מניף את האצבע ואת הזרת מול פרצופים משתאים של חטיארי רוק מדובללים או להקות כוס אימו שחייבות את השלמת ההכנסה שלהם לקברניטי גלגלצ. ביולי הזה, ההווה שלנו, יצור מתרפס שכמותו, הולך להכניס לתוכו קצת תוכן עכשווי. סוף כל סוף, חלק מהפכני ופורץ דרך במוזיקה של המאה ה-21 עומד להגיע לארץ. עכשיו אנחנו באמת מוכנים למלחמה.

מיסי שומעת דברים אחרים. היא הגיעה נכון, בתקופה שבה החל ההיפ הופ לגדל כרס שמרנית, והתעקש ללבוש חולצות בטן במועדונים ולטחון להיטים נוסחתיים משודרים שורות-שורות. מיסי, בתזמון מושלם עם מהפכניים אחרים מדרום ארצות הברית, שברה את הכלים.

מילימטר שמאלה מאאוטקאסט, היא חוללה יחד עם טימבלנד מהפכה בהיפ הופ, ומיד לאחר מכן בפופ כולו. היא קובעת את הכללים. היא בשליטה. היא הביץ' שסתמה את הפיות להרבה ערסים-צעצוע, שנמוגו בעולם הממהר לשכוח להיטונים של פעם אחת. מיסי הגדירה מחדש תזמון ועשתה זאת בשלושה מטובי האלבומים בהיסטוריה של ההיפ הופ. מיס אי לקחה כדור אחד, והוכיחה שגם טיפה באיחור יכול להיות יופי של תזמון. ככה זה כשאת ביץ' עם גרוב מהגיהנום, ביץ' שעלתה עם חללית כסופה מאיזו ביצה דרומית מהבילה ומבעבעת מתדרי באס.

להיט הוא שיר שמזיז הרבה מאוד אנשים, וגורם לך להתרגש ולזכור איזה רגע שמתקשר איתו. לעזאזל, הטובים שבלהיטים אפילו ירימו לכם יופי של רגע מול העיניים, כמו בקליפים. הקלאסיקות הן אלו שהגדירו רגעים, אלו שמגדירות מוזיקה בכל פעם שמורידים אותן בתזמון הנכון. ויש גם להיטים שבחיים לא שמעת כמוהם.

למיסי יש כמה וכמה להיטים שכאלה. באלבום הבכורה המושלם שלה היה שיר שאי אפשר לעמוד בפניו, "Hit em wit da Hee", היה בו שיר שהצליח להפיח רוח חדשה באמא של הקלאסיקות – "I Can't Stand The Rain", והיה בו את שיר ההוראה הראשון שלה, "Sock It To Me". ואז אפשר היה להגיד להיפ הופ מזל טוב, כי סוף כל סוף נולדה לו הביץ' שתמיד דיברו עליה ביותר מדי שירים, ומעתה והלאה המפתחות של הג'יפ היו אצלה ביד.

"גט יור פריק און" הגיע לאוויר העולם ב-2001, ואפילו עשר שנים לאחר מכן, לא נעשה עוד שיר כזה. בכלל, האלבום שממנו הוא לקוח, "Miss E…So Addictive" נמצא בעשירייה של כל רשימה שמתיימרת לסקור את אלבומי ההיפ הופ המעולים ביותר, וכל שיר ממנו עדיין בא טוב, גם עכשיו. זה פ'אנק על אמת. כזה שלא חוזר פעמיים על אותו שטיק, מוצלח ככל שיהיה. במקום זאת הוא בודק מה יש באזורים השמאליים האלה, שגירה ביצ'יות סקרניות ובוצ'ות אולפן כמו טימבלנד להנחית עלינו דליקות בתזמון מושלם, פעם אחר פעם, וגם היום.

אל תתנו לעובדה שמיסי הוציאה את האלבום הראוי האחרון שלה לפני חמש שנים לבלבל אתכם. ככל הנראה, זו הסיבה שמאפשרת את הגעתה לכאן. לא ברור איך ועם מה היא תבוא לפה, ומה בדיוק חושבים על זה מעריצים כמו נסארללה ואחמדיניג'אד והגנרלים וראשי הממשלות המפוחדים שלנו. אבל צופרי אזעקה לא יביאו לביטול ההופעה – ובמידה והסאונד יהיה נכון, כמובן – זו עשויה להיות ההופעה הזו שידברו עליה. המטאליקה מודל 93' של אנשי ההיפ הופ, בהנחה ויש כאן יותר מ-400 כאלה, ובמקרה של מיסי, יש גם יש. אוהו כמה יש.

אז פתחו יומן, והכינו את עצמכם. זה לא תרגיל. זה הדבר האמיתי, וזה הולך להיות קשה. קשה מאוד. איזה כיף לנו. המאה ה-21 הגיעה לכאן סוף סוף. הגיע הזמן באמת.