לב אמריקאי

לי-עיני כלבלב-דווייז משיקגו, עובד (כבר אפשר להגיד לשעבר?) בחנות למוצרי צבע, הוא אמריקן איידול 2010. על זה שקריסטל באוארסוקס, האם החד הורית מאוהיו, היא זמרת מעולה – הרבה יותר טובה מלי ומהרבה זמרים מוכרים אחרים – אין ויכוח. אבל מה שהיה יפה ומרגש בלי זו ההבשלה האיטית שלו מול המצלמות. הוא הגיע בחור ביישן וחמוד, לא יוצר קשר עין בזמן שהוא שר, חסר ביטחון ולא ממש מאמין שהוא שייך ושמגיע לו להיות בתוכנית, ובתום שלושה חודשים של עבודה קשה, ליטוף אגו הכרחי מצד השופטים (ובעיקר קארה וסיימון שהאמינו בו מההתחלה) ואהבת הקהל הפך הברווזון החתיך לברבור עם חוזה לאלבום.

אגב, אין צורך לדאוג למאמא סוקס. אמש (שבת) נודע כי חברת התקליטים ג'ייב רקורדס, הבית המקצועי של בריטני ספירס, ג'סטין טימברלייק, אר קלי ועוד, החתימה אותה על חוזה לאלבום ראשון. לא שחשבתי שרק זכייה במקום הראשון תסדר את קריסטל. הרי היא איננה הסגנית זוכה הראשונה שבונה לעצמה קריירה, עיינו ערך אדם למברט, כריס דוטרי או קליי אייקן.

היה זה סיום נהדר לעונה די משעממת בסך הכל. בגזרת הרגעים המרגשים תירשם ההתפרקות של לי עוד לפני שבכלל קראו בשמו כמנצח. אחרי שריאן קרא בשמו כבר לא היה עם מי לדבר, והדמעות חנקו את ביצועו ל"ביוטיפול דיי" של יו 2. קריסטל היתה המבוגר האחראי ועמדה שם לצדו כאילו ניחמה אותו על שנפלה לו הגלידה על המדרכה דקה אחרי שסגרו את החנות.

גם הפרידה מסיימון עשתה משהו לצופה הנאמן, שמנהל יחסי אהבה-שנאה-הערצה-קנאה עם השופט הטוב ביותר שידעה התוכנית (וגם תדע). סוג של האמנתי לו כשסיפר שהוא מתרגש בפעם האחרונה שלו בתוכנית. וזה מה שכל כך מושך אצל הבריטי עם השביל באמצע. מצד אחד תוכל לסמוך עליו שהוא ציני כשהוא אומר שמישהו פעם אמר לו ש"צריך לדעת מדי לעזוב את המסיבה" וכי זה מה שהוא עושה. הרי הוא עוזב מסיבה לטובת מסיבה דומה רק עבור יותר כסף. מצד שני, זהו השופט הכי מבין, אמין וישיר שידעה התוכנית, כך שאתה מאמין לכל דבר שהוא אומר. ולמה לא בעצם? הוא מעולם לא הרגיש צורך לשקר ולצאת בסדר עם מישהו. ככה זה כשאתה אלוהים. פשוט אין לך אלוהים.

בגזרת ההופעות נראה שמפיקי התוכנית התאמצו להתאים אותן לכל המשפחה. ובאמת אף גיל לא יצא מקופח. לסבא וסבתא הוצאו הבי ג'יז ושיקגו מהנפטלין (לסבאים הרוקרים שלפו את אליס קופר וברט מייקלס מבית גיל הזהב שבו הם משחקים בינגו), לאבא ואמא הביאו את אלאניס מוריסט (קריסטל נשמעה הרבה יותר אלאניס מאלאניס עצמה), לילדים הגדולים את כריסטינה אגילרה ואת ג'אנט ג'קסון הקצוצה (אחותי, יפה לך!) שעוררה געגועים מחודשים לאחיה המנוח. ולילדים הקטנים הועידו את אהרון קלי והחייכן טים אורבן, שיצא בכבוד מהסולו שלו.

ואם אשכח את פאולה עבדול המשוגעת החיובית, תדבק לשוני. היא לא מבזבזת זמן, זאתי, ישר קופצת לברכיים של דוד סיימון.

"אמריקן איידול" עושה עוד צעד לקראת היותה לא רלוונטית. נתחיל בזה שרבים בטוחים שניצחונו של לי הוא תוצאה של רמאות, וכי לאור ביצועיה המעולים והמרגשים של קריסטל וביצועיו החלשים של לי היא זו שהיתה צריכה לזכות. האם ההצבעות מפוברקות? האם שיטת ההצבעה דפוקה? משהו ללא ספק בלתי ראוי אם מתמודד זוכה להגיע לשלישייה הפיינליסטית רק כי רוב המצביעים הן בנות שמצביעות לחתיך שלהן.

ומכאן לבעיה הבאה. עונה 9 הוכיחה כי התוכנית כבר לא מבוססת על מציאת זמר טוב אלא על תחרות פופולריות. מתמודדים שלא יודעים לשיר נכנסים לעשירייה רק בגלל שהם נראים טוב ובעלי אישיות כובשת.

גם עזיבתו של סיימון לא מקלה על שנתם של המפיקים. מיליונים צפו בתוכנית רק כדי לראות עד כמה גס רוח ומרושע הוא יהיה הפעם. בלעדיו העונה הבאה תאבד צופים רבים. גם ריאן סיקרסט כבר לא מה שהיה. עם יציאות ילדותיות ודביליות יותר מאשר בעונות הקודמות, הוא בעיקר מעצבן.

ולבסוף, אם ההפקה רוצה לשוב לתהילת העונות הראשונות, היא חייבת לתור אחר מתמודדים שממש, אקסקיוז מיי פרנץ', יודעים לשיר ובעלי קולות מיוחדים וייחודיים. אחרת, בזמן ש"איידול" משחקת דוקים עם אהרון קלים וטים אורבנים, צופים רבים יחצו את הקווים לטובת "רוקדים עם כוכבים" האמריקאי ותוכניות מציאות אחרות. מישהו אמר "אקס פקטור"?

לסיימון קאוול הגיעה עונה אחרונה מוצלחת יותר. לא פלא שהוא סיפר לאופרה ווינפרי על כך שהוא משתעמם. גם אני השתעממתי לא פעם ולא פעמיים בעונה האחרונה. מצד שני רק את עצמו הוא יכול להאשים, הרי הוא זה שבחר את המתמודדים.