פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חראם עלינו - על ביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט

      חרם תרבותי הוא דבר מצער ומקומם, אך את האצבע המאשימה אסור להפנות לאמנים המבטלים, אלא לממשלה שהביאה את המדינה למעמד של מצורעת. דנית גוטפריד אפרטהייד

      בהודעה ששיחרר אתמול בלילה (שני) דבנדרה בנהארט באתרו הרשמי נכתב: "אנחנו אוהבים את ישראל ואת האנשים בה, וציפינו מאוד להופעה השלישית שהיתה אמורה להתקיים השבוע. לצערנו, ניסינו להבהיר כי המסר בפינו הוא של אנושיות ולא של פוליטיקה, אבל נראה כי ישנם גורמים המנסים לנצל את ביקורנו על מנת להעביר דעות ועמדות שהן לא שלנו. נשמח לחזור לישראל ביום בו נוכחותנו תיתפס ותסוקר כאירוע תרבותי ולא פוליטי. אנו באמת מקווים כי יום זה יגיע במהרה". יותר קצר מהודעתו הפואטית של קוסטלו, הרבה יותר ברור מהודעתם הסתומה של הפיקסיז.

      ומה הפלא שהוא חושב כך? אחרי פסטיבל הציונות שהתקיים בהופעה של פלסיבו, באמת מפתיע שלימור לבנת לא הגיחה מהקהל כדי להתחבק עם בריאן מולקו, כמו עם גל פרידמן בשעתו. ישראל מחבקת חיבוק דב את האמנים שמסכימים להגיע לכאן בימים קשים כאלו. חיבוק כה חונק ומיוזע, שדבנדרה החליט שהוא מוותר עליו.

      פלסיבו בהופעה בתל אביב יוני 2010 (נמרוד סונדרס)
      מפגן ציונות. קהל בהופעה של פלסיבו (צילום: נמרוד סונדרס)

      לכשעצמו, חרם תרבותי הוא דבר מצער ומקומם. מעבר לכך, גם אין שום ביטחון שחרם תרבותי ישפיע על קובעי המדיניות, בניגוד לחרם כלכלי, למשל. זאת מהסיבה הפשוטה שהנפגעים העיקריים ממנו הם לא ההמונים, לא הרוב, אלא האחוז הקטן יחסית של שוחרי התרבות שיכולים להרשות לעצמם להוציא כמה מאות שקלים בחודש כדי לראות הופעות. אמנים שמחליטים לבטל הופעות שנקבעו מראש מעוררים בנו אנטגוניזם, ועולה השאלה אם רק לפני יומיים הם נזכרו בכיבוש, ולמה הם לא מבטלים הופעות במדינות אחרות שמעורבות במלחמות עקובות מדם, כמו ארצות הברית ואנגליה, או מדינות שלא בדיוק חזקות בזכויות אדם, כמו סין.

      התשובה לשאלות אלו היא כלכלית בסופו של דבר. הרבה יותר קל לוותר על השוק הישראלי מאשר על מאות מיליוני אמריקאים. ובכל זאת, במקום להתקומם באופן אוטומטי נגדם, ולהצטנף בתנוחת הקורבן, הביטולים האלו צריכים לפקוח את עינינו.

      להגיע כיום להופיע בארץ זו הצהרה פוליטית שווה בעוצמתה ובחשיבותה להחלטה להחרים אותנו. זה צעד שמשמעותו: אנחנו מתעלמים מהקריאות הפלסטיניות לחרם ומצהירים בבואנו על תמיכה במדיניות ישראל. כן, עד כדי כך. ברגע שהתקשורת הישראלית נותנת להופעה של להקה א-פוליטית במהותה כמו פלסיבו את הכותרת: "מפגן פטריוטיות אמיתי" (עכבר העיר און-ליין, 7 ביוני), לא נותר לאמנים שפויים אלא לסרב להגיע ולהיות חלק ממסיבת השבחים והעיטורים שישראל מחלקת לעצמה. אמרתם שאסור להטיל חרם תרבותי כי מוזיקה היא לא פוליטית, לא? אז למה להניף דגלי ישראל בהופעה?

      סולן להקת האדיטורז טום סמית' בהופעה בתל אביב (יח"צ)
      האם באמת ניתן להפריד בין מוזיקה לפוליטיקה? האדיטורז, שכן באו, בהופעה בישראל (צילום: ערן מחלו)

      וכעת, קמים אותם שוחרי תרבות אינטליגנטים, בעלי הזכויות, בעלי המאה, ומתקוממים. התקוממות חשובה, התקוממות במקום, אבל נגד מי? כמה מגוחך, נגד מוזיקאים. אל תטעו, האשמים במצבנו הם לא הפיקסיז ולא דבנדרה. הביטול שלהם הוא רק הפועל היוצא של מדיניות הממשלה. אל תתנו לאמירות "כל העולם נגדנו" לעוור אתכם. במשך שנים ארוכות, העולם חיבק את ישראל בצורה חסרת תקדים. מלבד החרם הערבי, כמעט לא היו מדינות שלא ניהלו ועדיין מנהלות איתנו קשרי מסחר ותרבות.

      כלל לא ברור איך אנשים משכילים ונאורים לא מצליחים לראות סנטימטר מעבר לסיסמאות של ביבי וברק, איך הם לא מצליחים לעשות את הקישור הברור בין הביטולים הרבים לבין המצב הפוליטי כאן. או, במילים אחרות, למה הם מפנים אצבע מאשימה כלפי המוזיקאים ולא כלפי מנהיגי המדינה שפועלים בשמכם? אז נכון, אתם לא החלטתם על הכיבוש, אתם לאו דווקא תורמים לו, אולי אתם אפילו מתנגדים לו, אבל הפנים של המדינה הם בסופו של דבר גם הפנים שלכם.

      בלאק פרנסיס מלהקת הפיקסיז בהופעה בפסטיבל פרימוורה (יח"צ)
      למה להאשים אותם ולא את ביבי? בלאק פרנסיס (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      למה במקום שתהיה הפגנה של 5,000 נגד הכיבוש, אין הפגנה של 200 אלף? קמתם סוף סוף מהספה, מצוין, אבל זה הזמן להפעיל קצת את השכל. המוזיקאים המבטלים והארגונים שקוראים להם לעשות זאת הם לא האויב שלכם. זו פשוט הדרך היחידה באקלים התקשורתי של היום שבה הם יכולים להפנות את תשומת לב שלכם לנעלם הגדול שנקרא מצבם המחפיר של הפלסטינים.

      זה לא שאנחנו לא יכולים לחיות כאן חיים נורמליים; זה פשוט שאנחנו לא יכולים לעשות זאת על חשבון מיליונים שחיים ללא זכויות. זה לא שאנחנו לא יכולים להיות ככל העמים; זה פשוט כרוך ב"מחיר" הכבד של השלמה עם העובדה שאנחנו לא לבד כאן. זה לא שנגזר עלינו לא לראות את הפיקסיז או את הקלקסונז, את אלביס קוסטלו או את דבנדרה בנהארט; זה פשוט שלא מגיע לנו כל עוד אנחנו משתמשים בהם כמגאפון שדרכו אנחנו אומרים לפלסטינים שאנחנו – ורק אנחנו – על המפה.