בעל בק: בק בן 40

בשנת 2010, לאהוב את בק זה כמו לאהוב צ'יפס: נסו לספור כמה אנשים אתם מכירים שמוכנים לחתום על המשפט "אני לא אוהב את בק" או "אני חושב שבק הוא לא מוזיקאי טוב" ותגלו שיש יותר סיכוי למצוא טורקים שאהבו את הביצועים של השייטת.

מה הסיבה שאנשים אוהבים את בק? אולי זו המגניבות המובנית, אולי זה אוצר הרעיונות הבלתי נגמר שלו (במסגרתו לפעמים הוא גם נכשל, אבל רק כדי להראות שהוא בן אנוש) ואולי זה פשוט כי מעבר לשכבות התחכום שלו, בק הוא פשוט מוזיקאי מרגש ואמיתי, שתמיד כתב מילים נפלאות שהיטיבו לבטא משהו מהקיום האנושי בעידן המודרני.

בגלל שלבק היו מאות רגעים שהפכו אותו לאחד הקונסנסוזים הגדולים של עולם המוזיקה, קשה לבחור רק ארבעה שינסו להסביר מה באמת קרה בראשו שלו בין תחילת הניינטיז ועד 2010. ובכל זאת, אם צריך לצמצם באופן קיצוני את פועלו המוזיקלי, נראה שיש בארבעת הרגעים הבאים משהו מתמציתו של הסוד.

היו הרבה כתבות מרגשות בגיליון שציין 25 שנים למגזין האמריקאי Spin ושיצא במאי האחרון. היתה כתבה נפלאה על הוועדה שהקימה אשתו של אל גור ושריכזה דאגות של הורים מהשפה הבוטה בשירי רוקנרול; היה דיוקן נפלא של קורט קוביין, נטול מילים, כדי לציין את אחד הרגעים העצובים של הניינטיז; והיה גם המאמר של צ'ק קלוסטרמן שכפר בעיקר והגדיר את "Loser", הלהיט הגדול הראשון של בק, כרגע החשוב של שנות ה-90.

קלוסטרמן מתארך את הרגע הזה ב-18 בינואר 1994, הפעם הראשונה בה הוקרן הקליפ של השיר ב"אלטרנטיב ניישן" של MTV וטוען שזה השיר שהפך את השנאה העצמית ל"קטע". לא נירוונה, לא "Creep" של רדיוהד, אלא השיר הקליל של הילד היפה הזה, שנולד בלוס אנג'לס אבל בעצם לכולנו ברור שהוא הגיע מהחלל.

אחרי "Loser" בק הפך לכוכב ובצדק: הוא מהמוזיקאים האלו שגם כשהם יוצרים אלבומי אינדי לו-פיי ב-100 דולר (כפי שהקפיד לעשות אפילו אחרי שהתפרסם, ע"ע "One Foot In The Grave" הנהדר), הוא נראה כאילו שלפו אותו הרגע מהמקום שהכי נכון להיות בו לאותה שניה. אלא שבימים שבין "Loser" ועד "Odelay", גברו הביקורות שטענו שבק הוא פלא של להיט אחד שאיש לא יזכור.

"זה בגלל שניסית ללמד אותנו את הדלתא-בלוז בלולהפאלוזה", נכתב במגזין Salon על הופעתו בפסטיבל המפורסם, אליו צורף בעקבות ההצלחה הגדולה של "Loser". כהרגלו, בק צבר הכל בפנים והתפוצץ עם אחד האלבומים החשובים של העשור, כשמספיק לחזור לצרחה של "Devil's Haircut" כדי להבין שהאיש המוזר הזה ילווה אותנו לעוד הרבה זמן.

מערכות יחסים משפיעות על מוזיקאים, חד וחלק. כולם כותבים שירי אהבה, רובם אמיתיים וכולם מוקצנים, אבל ישנם מעט מאד אמנים שנתנו למערכת יחסים להגדיר אותם מוזיקלית. אמרו את זה על שלום חנוך, למשל, אחרי "חתונה לבנה", אבל אז – האלבום פשוט לא היה מספיק טוב. בשנת 2000, אחרי תשע שנות זוגיות, בק נפרד מחברתו, המעצבת לי למון, ונכנס לטירוף כתיבה של שבוע. אחר כך הוא האזין שוב ושוב ל"מלודי נלסון" של סרז' גינזבורג ותהה מה הוא לא מבין (לימים, הוא סגר מעגל עם הבת, שרלוט באלבומה המצוין).

בשנת 2002 יצא "Sea Change" ופתאום מיליוני לבבות שבורים בעולם קיבלו במתנה שפה חדשה לדבר בה ולהסביר את עצמם. שמונה שנים אחרי, "Sunday Sun" נשמע כמו השיר שוולווט אנדרגראונד שכחו לכתוב, "The Golden Age" כמו ביום שאחרי הפצצה ו-"Already Dead" שאחריו נראה שבק באמת ויתר עלינו, עליהן ועל עצמו. המדהים הוא שבק הוציא בשנת 1998 את "Mutations" אלבום עצוב ומהורהר, נפלא ומבריק כמו שהתרגלנו מבק. אלא שאחרי "Sea Change", אפשר היה להבין שהשמיים הם לא הגבול עבור בק. הם בקושי השרפרף. כרגיל, הכלל בגלל בחורה.

הגעתו של בק לגיל 40 היא אירוע מכיוון שעד היום לא קיבלנו הוכחה שפיטר פן לא יישאר ילד לנצח. הוא הרי עשה ועושה כל כך הרבה – מהופעות האורח הנפלאות שלו בסאטרדיי נייט לייב דרך ההפצעה שלו בתוכנית הלילה האחרונה של קונאן אובריאן כגיטריסט מלווה לוויל פארל ועד אלבומים מאכזבים כמו "The Information" ו-"Guero" (שכללו גם כמה רגעים אדירים).

המילה האחרונה של היוצר הנפלא הזה היא ה-Record Club שהקים, ובו הוא למעשה עושה מה שתמיד עשה: מה שבזין שלו, הפעם בצורת קאברים מחורעים לוולווט אנדרגראונד, לאונרד כהן ואפילו Inxs. רבאק, השיר שלו עם באט פור לאשס לפסקול של "דמדומים 3: ליקוי חמה" כל כך, כל כך טוב, ועדיין נשמע כאילו לא נפלה לו טיפת זיעה אחת מהמצח כשהקליט אותו.

אבל גם עכשיו, בגיל 40, נראה שהציפיות מבק הן בלתי אפשריות ושממילא כל הטוב שהוא מפיק יכול ליפול בשניה שבה הוא ייכשל. זה יכול לקרות באלבום האולפן הבא שיוציא, אם יוציא בכלל, זה יכול להיות סביב הסיינטולוגיה בה הוא מאמין וזה יכול לקרות סתם, כי זו דרכו של עולם. ב-"Volcano", השיר הכי יפה שלו מאז "Sea Change" (מתוך האלבום "Modern Guilt"), הוא כותב "אני לא יודע איפה הייתי, אבל אני יודע לאן אני הולך/ לתוך הוולקנו, אבל אני לא רוצה ליפול". וכמו שהמסע הקצר הזה בקריירה של בק התחיל במילים "אני לוזר בייבי, אז למה שלא תהרגי אותי", כך גם לא צריך יותר מהמילים של בק עצמו כדי להסביר למה אי אפשר להסביר את מצבו של בק.