ריצ'רד לב-ארי: על האלבום החדש של ריצ'רד אשקרופט

ריצ'רד אשקרופט תמיד היה מגלומן אבל באלבום החדש שלו הוא מגיע לשיאים חדשים כשהוא מנסה למכור לנו רוחניות נוצרית בשקל. דנה קסלר הללויה

דנה קסלר

על הנייר ריצ'רד אשקרופט הוא אלוהי הרוקנרול. יש לו את עצמות הלחיים, את הגרוגרת הבולטת, את הטרנינגים, האטיטיוד, התספורת, החזון המשיחי, המגלומניה, הגזרה, משקפי השמש, האגוצנטריות, היומרנות, הנרקיסיזם, הנפש השסועה, והמבט הפסיכופתי בעיניים. על הנייר ריצ'רד אשקרופט הוא שילוב מושלם בין איאן בראון, ליאם גאלאגר ומיק ג'אגר הצעיר. אבל בפועל זה כבר לא עובד. וגם כשזה עבד זה לא לגמרי עבד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.

אשקרופט היה אחראי או לפחות מעורב בלא מעט מוזיקה טובה בקריירה שלו, בה הוא מחזיק מתחילת שנות התשעים. "A Storm in Heaven", אלבום הבכורה השו-גייזי החולמני של ה-Verve, היה מאוד יפה, וגם אלבומי הבריטפופ הלהיטיים שלהם, "A Northern Soul" ו-"Urban Hymns", היו מוצלחים. אבל אשקרופט תמיד היה טיפוס מעצבן.

אמנם ברור שהמחשבה שאתה המשיח היא הרבה פעמים חלק בלתי נפרד מהפרסונה של סופרסטאר, אבל מדובר פה בבחור שלוקח אותה הרבה יותר מדי ברצינות. שגיונות הגדלות שלו כל כך נטולי הומור (בניגוד לאחים גאלאגר, למשל), שזה כבר ממש לא נעים. פעם הוא השווה את עצמו לנוסטרדמוס, ובהזדמנות אחרת סיפר למראיין שהוא יכול לעוף. והוא לא צחק.

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה
להקה של נגני אולפן מרשימים אבל בלי שום רקע בבריטפופ. RPA & The United Nations of Sound (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

הפעם האחרונה שאשקרופט הוציא אלבום היתה לפני שנתיים, אז יצא “Forth”, אלבום הקאמבק של ה-Verve, שהגיע 11 שנה אחרי קודמו (במהלכם הוציא אשקרופט שלושה אלבומי סולו). ההתרגשות סביב האיחוד של ה-Verve היתה גדולה, על אף שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהם התאחדו. ואחרי שנתיים של פעילות, הופעות סולד-אאוט ואלבום אחד, הם שוב התפרקו - בפעם השלישית. הפעם אשקרופט טוען שזה לתמיד. אבל החוזה שלו עם חברת פרלופון חייב אותו להוציא אצלם עוד אלבום, ובמקום לחזור עם אלבום סולו, כפי שהוא עשה בפעמים הקודמות שה-Verve התפרקו, הוא הקים להקה חדשה: RPA & The United Nations of Sound.

אר.פי.איי זה הוא: ריצ'רד פול אשקרופט. כנראה שהוא שם לב פתאום ששמו האמצעי, פול, קושר אותו לפאולוס, יד ימינו של ישו. אומות הסאונד המאוחדות היא הלהקה החדשה שהוא גיבש סביבו, הכוללת שני אמריקאים שחורים ואמריקאי-אסייתי אחד, כולם נגני אולפן והופעות עם רזומה מרשים של עבודה עם שמות גדולים בביזנס, אך אף לא אחד מהם עם רקע בבריטפופ. כנראה שאשקרופט הרגיש שהבריט-רוק קטן עליו. את הבשורה החדשה שלו הוא מעוניין להפיץ לעולם כולו. לשם כך הוא יצר אלבום גוספל מודרני.

עד כדי כך בטוח בעצמו שבאחד השירים הוא דופק קטע ראפ. אשקרופט באיחוד של ה-Verve ב-2008 (צילום: GettyImages, Jim Dyson)

אלבום הבכורה של היונייטד ניישיונס אוף סאונד נפתח בהצהרת כוונות שאינה משתמעת לשני פנים: "Are You Ready?" שואל אשקרופט את מאזיניו. הוא – אם תהיתם – נולד מוכן. במהלך שש וחצי דקות של רוקנרול סטייל הסטונז (או פריימל סקרים), פלוס עיבוד תזמורתי גאה, קורא אשקרופט לכולם להתכונן לבוא המשיח, ישו מושיענו, הללויה. בקליפ הוא אפילו מתכונן לבוא הגאולה בעזרת התעמלות בוקר מאומצת עם טרנינג ירוק של אדידס.

גם אם אין בו גרם של מקוריות (על כך יפצה אשקרופט בהמשך עם כמה קטעים מקוריים יתר על המידה), אין להכחיש שהשיר עובד ואפילו די מרשים. הטקסט, לעומת זאת, ילדותי ושטחי, כמו כל הטקסטים של אשקרופט. אין מה לעשות, הבחור תמיד כתב טקסטים שנשמעים כמו תובנות של סטלנים בני 18.

כדי ליהנות מאלבום של ריצ'רד אשקרופט חייבים להתעלם מהמילים. השיר השני, "Born Again", הוא בוגי-רוק Fאנקי ורקיד, ואם אשקרופט לא היה מעודד את הקהל בקריאות “All together now” ו”C’mon” זה היה יכול להיות נחמד. אבל הבעיה היא שאשקרופט לא ממש נותן לך להתעלם מהמילים. איך אפשר להתעלם כשהוא מפציר בך, שוב ושוב, "בוא נעשה את הדבר הזה שנקרא חיים" או "אתה חייב ללמוד לשחות נגד הזרם" (מתוך שיר האר נ' בי "This Thing Called Life", בו אשקרופט עושה את הלא יאמן ודופק ראפ).

כדי ליהנות מהאלבום חייבים להתעלם מהמילים - וזו מתגלה כמשימה לא פשוטה. עטיפת האלבום (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

אבל האמת שעל הטקסטים של אשקרופט צחקנו כבר מספיק פעמים. הגיע הזמן לצחוק גם על המוזיקה שלו. בשיר השלישי,"America" , כבר מתחילים להרגיש את נוכחותו של המפיק No I.D, מפיק היפ הופ ואר נ' בי, שעבד עם קומון, קנייה ווסט וג'יי-זי, וידוע בכינויו "סנדק ההיפ הופ של שיקגו".

"אמריקה" מתחיל כסוג של קטע היפ הופ עם כלי מיתר מסונתזים, שהיו יכולים לקשט שיר של שאקירה, ומתפתח לזיון שכל אינסופי על איך כולנו אותו הדבר, בכל העולם. אבל עם כל הכבוד לחלום הקוסמופוליטי שאשקרופט מנסה לממש בפרויקט הזה – פיס אנד לאב מסביב לעולם – יותר מדי אלמנטים בשיר הזה, ובאלבום כולו, מרגישים מודבקים. הבולט שבהם הוא הגיטריסט האמריקאי סטיב וויירמן. בשנים האחרונות ניגן וויירמן עם לורן היל, מארי ג'יי בלייג' ודומותיהן, והסולואים הלני קרביציים שהוא דופק לאשקרופט מרגישים לא שייכים, והם גם די דוחים.

"How Deep Is Your Man?" הבלוזי הוא פראפרזה ל"Mannish Boy" של מאדי ווטרס ומזכיר עוד כל מיני קטעי בלוז ורוקנרול מוקדמים; "She Brings Me the Music" יושב על משבצת הבלדה המרגשת התורנית (אשקרופט כתב בחייו כמה בלדות מוצלחות מזו); ו-"Life Can Be So Beautiful" , בו דופק אשקרופט חיקוי ג'סטין טימברלייק, הוא שיר האר נ' בי המגוחך ביותר ששמעתם בחיים שלכם. אגב, נראה שאשקרופט לא למד דבר מאיבוד התמלוגים של "Bitter Sweet Symphony" לרולינג סטונס, שכן "Royal Highness" גונב בלי בושה מ”Sweet Jane” של הוולווט אנדרגראונד.

בקרוב בשוק הכרמל. אשקרופט, 2008 (צילום: GettyImages, Jim Dyson)

בסופו של דבר, אם האלבום האחרון של ה-Verve סבל מקטעים ספייסיים ומסטוליים שנשמעו כמו ספיריטואלייזד לעניים, הפעם נמנע אשקרופט מפסיכדליה טריפית לטובת רוק משיחי ישיר ואינטנסיבי. בגדול "United Nations of Sound" משלב רוקנרול עם עיבודים תזמורתיים, מהסוג שאשקרופט תמיד הצטיין בהם, בתוספת מנה הגונה של סול, אר נ' בי והיפ הופ. פה ושם יש קטעים שבהם זה עובד. רוב הזמן זה לא.

עם טקסטים רוחניים בשקל, לחנים הרואיים, קול שקיבל איזה חספוס חדש עם הגיל והתלהבות של מדריכה בצופים, אשקרופט עושה כל שביכולתו כדי לשוות לאלבום הזה את שמחת החיים ותחושת ההתעלות של מוזיקת הגוספל, אבל לא משנה כמה פעמים הוא יצעק "גלורי הללויה" זה לא יעזור. זה לא נשמע כאילו ריצ'רד אשקרופט באמת גילה את ישו או נולד מחדש בתור נוצרי. זה נשמע כאילו הוא עושה מאמצי על להיחשב לדמות משיחית. בקצב הזה לא אתפלא לראות אותו יושב על מחצלת בכניסה לשוק הכרמל.

"?RPA & The United Nations Of Sound, "Are You Ready (הליקון)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully