איש ההרס: על הסרט "בלתי נשכחים" עם סילבסטר סטלון

בכ-100 שנות קיומה, הנפיקה תעשיית הקולנוע לא מעט דיאלוגים אותם אנחנו זוכרים גם עשרות שנים לאחר שצולמו. כדי שלא תקבלו רושם מוטעה, נאמר כבר עכשיו ש"בלתי נשכחים" של סילבסטר סטלון, אין כאלה. ואין גם עלילה. אפיון דמויות? לא, לא ממש. קוהרנטיות? בהירות? מה אתם ילדים? הסרט הזה בעט בביצים של המלה קוהרנטיות ושבר לה את הלסת אי שם בתחילת שנות ה-90. אקשן? ובכן, זה כבר נושא אחר לגמרי.

לאחר שסיים לגולל את עלילותיהם של ג'ון רמבו ורוקי בלבואה, התפנה סילבסטר סטלון לביים את אחד הסרטים המגוחכים ביותר שתראו על המסכים בקיץ הקרוב. הרעיון היה פשוט: לקחת את כל כוכבי האקשן הגדולים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, ולהכניס את כולם לסרט אחד.

לא את כולם הצליח סטלון להשיג; את סטיבן סיגל, ואן דאם וקורט ראסל לא תראו כאן, למשל – אבל הנבחרת שכן הגיעה בכל זאת די מוערכת: ג'ייסון סטטהאם, דולף לונדגרן, ג'ט לי, סטיב אוסטין, טרי קרוס, אריק רוברטס, רנדי קוטור, סטלון עצמו והופעות אורח של ברוס וויליס וארנולד שוורצנגר – בכל זאת, יבול לא רע. אלא שמלכתחילה השאלה היתה מה סטלון יעשה עם כל הניימדרופינג הזה; האם הוא בא לתת כבוד לימים שעברו או שמא הוא ברצינות מנסה לפצוח בסדרת סרטי אקשן עם סופרגרופ גריאטרי?

השאלה הזו היתה רלוונטית אם אפשר היה להבין על מה הסרט הזה מדבר. כשיושק הדי.וי.די של "בלתי נשכחים", סביר להניח שעל העטיפה האחורית שלו יהיה כתוב משהו כמו "קבוצת שכירי חרב יוצאת לאי דרום אמריקאי כדי לשחררו מדיקטטור צמא דם ומאיש CIA לשעבר, שמשליטים טרור באי. במסעם הם נעזרים בלוחמת חופש מסתורית. סרט אקשן חסר מעצורים". קווי המתאר האלו אולי לא יישמעו לכם חדשניים, אבל כן יעניק את התחושה שגם בתוך כל הטסטוסטרון הזה, ישנו סיפור, כזה שמתקדם ממקום למקום.

אבל כשכתוביות הסיום הופיעו, נשמעו באולם רחשים של אנשים שניסו להבין מה לעזאזל קרה על המסך ב-123 הדקות האחרונות. מה היתה העלילה? מה בדיוק האיש הרע, בגילומו של אריק רוברטס, ניסה לעשות? למה דולף לונדגרן ניסה בתחילת הסרט לתלות פיראט? מתי דיוויד סאיאס (המוכר בדמותו כאנריקה מוראלס, המאפיונר ההיספני מ"אוז") הספיק להפוך לרודן באמריקה הלטינית? למה במשך דקות ארוכות מנסים לצחוק על כך שג'ט לי נמוך?

מצד אחד, בגלל המחסור באלמנט בסיסי כמו עלילה, קשה לקחת את "בלתי נשכחים" ברצינות. מצד שני, נראה כאילו סטלון וחבריו ניסו ליצור סרט עם מסרים על נאמנות, פטריוטיות ועבודת צוות, שזה נחמד, אלא שללא הדבק שהופך את כל זה לסיפור, זה פשוט לא עובד. כשמגיע מונולוג דרמטי ומטופש של מיקי רורק, שמצליח להרוס את הישגיו הגדולים בשנים האחרונות האחרונות, מ"המתאבק" ועד "איירון מן", זה כבר הופך מביך.

אפשר לומר, במידה לא מבוטלת של צדק, ש"בלתי נשכחים" הוא כמו פורנו – מי לעזאזל צריך עלילה בסרט כזה, כשיש אקשן? אלא שגם כאן נכונה לצופים אכזבה. סצנות האקשן של הסרט מגיעות רק לעיתים רחוקות אל הרמות אליהן כל אחד מהשחקנים המשתתפים הגיע בשיאו, אי שם לפני כמה שנים טובות וביחס לקילומטראז' שעבר עולם האקשן מאז – זה די עצוב.

נכון, כשהפיצוצים עובדים זה מרגיש מעולה, כי גם אם מדובר באקשן פסיכוטי ונטול הגיון, האדרנלין זורם והכיף משתלט על חוש הביקורת. אבל הרגעים האלו מעטים מדי בתוך הסרט, כשבשאר הזמן "הבלתי נשכחים" ראויים לתואר "הבלתי ברורים".

אם אתם אוהבים סרטי אקשן ממש מטומטמים, כאלה שגורמים לכל האיברים שמשתתפים באיסוף ועיבוד הנתונים מהמסך לדמם מהתרגשות, אולי תוכלו ליהנות מ"בלתי נשכחים", כיוון שלמרות כל האמור לעיל, יש בו כמה סצינות אקשן טובות. אבל אם אתם מחפשים משהו קצת מעבר, או נמצאים תחת הרושם שמדובר בסרט הגברים האולטימטיבי לערב החופשי בלי בת הזוג, כדאי לכם לחכות לדי.וי.די. לפחות האכזבה שלכם תהיה זולה יותר.