זהר בחושך: על האלבומים של עלמה זהר, אורן ברזילי, אליסף קובנר ואורי פרוסט

"שלושים ושלוש", אלבומה השני של עלמה זהר, מגיע בטיימינג מצוין. הוא אמנם נופל במלכודת הדבש של "אלבום לחגים" (מי האמיץ שישבור את הבלוף?), אבל הפצעתו בסיום אחת השנים הקשות ביותר למיינסטרים הישראלי, עם בקושי חמישה אלבומים ששווה להיזכר שיצאו בכלל מאמני האמצע הדרך, מצליחה להדגים ללא מעט יוצרים ויוצרות איך עושים מיינסטרים נכון ונבון.

"שלושים ושלוש" הוא אולי לא יצירת מופת ובוודאי לא אלבום קאטינג אדג', אבל הוא כולל לפחות שישה שירים מצוינים בפני עצמם וגם את התחושה שזהר ניסתה, לא ייאמן, להתקדם מהצליל שהפך את אלבום הבכורה שלה לאחד הלהיטים המפתיעים של אותם ימים לפני שנתיים. אין ב"שלושים ושלוש" חצוצרות נוסח "אגו טריפ" וגם קשקושים נוסח "שיר אהבה אינדיאני" (המוכר כ"מיגל") הוחלפו בסיפורים נהדרים. זהר, פובליציסטית לא רעה בכלל גם מחוץ לעולם הפופ, חיברה חוויות סמים (שחוזרים לא אחת באלבום), עם מסעות בעולם, פוליטיקה חריפה ורומנים עם זרים אקזוטיים לכדי שירים טובים, מהצד הלא מטומטם של הקיץ.

גם ב"שלושים ושלוש", הקול של זהר הוא הסוס לפני המרכבה: הוא מגוון בהרבה באלבום החדש, עדיין עם הרבה אהבה לחוה אלברשטיין אך בעל צבע וגוון ייחודיים, שמאפשרים לזהות שיר שלה מבין ים הקולות שמבקשים תשומת לב מהאוזן הישראלית. האלמנט השני שהופך את "שלושים ושלוש" להצלחה הוא הדיאלוג של זהר עם המפיק המוזיקלי הצמוד אסי איילון, שבניגוד להפקות אחרות שלו (מוש בן ארי, לדוגמא), חופשי ומאושר כאן לנדוד לאזורים שיש בהם קאנטרי, רוקנרול, פסיכדליה ורגאיי, שהופכים את ההאזנה לאלבום לנסיעה עירנית בשבילי התודעה של זהר.

אבל כל זה לא היה כדאי אם לא היו ב"שלושים ושלוש" שירים שכדאי לצאת איתם מהבית בחום הנורא של אוגוסט, שמגיע דווקא כשישראל אפלה מאי פעם. "ממצרים", למשל, יאפשר לכם להסתכל על אובדן צלם האנוש ביחס המקומי לפליטים ו"תיזהר מהחושך" ישמש ללא מעט ישראלים אקמול לתהליך האובר-אורבניות שתוקף אותם. לצידם, שירים כמו "התרגשתי לקראתך", "בנגקוק" ו"עבדים משוחררים" מצליחים להיות כמו הספר שאין לאף אחד כבר זמן לקרוא. בסופו של דבר, "שלושים ושלוש" מראה שאחרי שני אלבומים, עלמה זהר היא כל מה שקרן פלס כנראה כבר לא תוכל להיות, גם לא תמורת עשרה שקלים ושמפו בסופרפארם.

*עלמה זהר, "שלושים ושלוש" (לייבל: לב גרופ הפקות)

כל אדם שאוהב מוזיקה מחזיק בחדר קטן בלב את האלבום שהציל את חייו. זו לא חובה שהשירים יצילו אותו ממש, ברגע שלפני הכדור בראש, אלא באין מוצא הזה שבו הם יחליפו את הכסף שאין, העבודה שהלכה, הבחורה שנטשה והגרוע מכל - הזמן שעבר בציפייה לכל אלו. לרוב האנשים שמכירים את אורן ברזילי, בוודאי מימיו במופע הארנבות של ד"ר קספר (שממשיכים לפעול), יש כבר אלבום כזה בלב, כי כמו רוב הקהל שלו, ברזילי כבר לא בן 16 וקשה לתת למוזיקה חדשה להיכנס לך לווריד כל כך הרבה שנים אחרי.

האזנה חוזרת ונשנית ל-"Sorrow Demons, Joy Blizzards", אלבום הסולו הראשון למעשה של ברזילי, מצרפת יצירה חדשה שיכולה לגרום לך להאמין שמוזיקה היא זו שמרפאת חולים, ולא תרופות או אלוהים. ברזילי לא רק תיעד באופן מצמרר את המחשבות שלו בעקבות מחלת השרירים בה לקה אלא הצליח למסגר פרנויה, עצב, ייאוש ותקווה לתוך אלבום מינימליסטי ועשיר, מתוחכם ופשוט, ישן ומעודכן והכל בו-זמנית בהפקתו של האיש המבוקש ביותר כרגע בתחום, תמיר מוסקט מהבלקן ביט בוקס.

השירים בו, מ-"The Saddest Man Alive" הפותח, שמזכיר את בק של ימי "מיוטיישנס", ועד "Soul Soldiers" החנוך לוויני, מציגים יוצר ישראלי שמסוגל לעשות מוזיקה מנותקת לחלוטין מזמן ומקום ולדבר בעזרתה לכל אדם שמוכן להקשיב. בצירוף העטיפה המרשימה של האלבום, שהיא ספר קטן לכל דבר, חוויית הצריכה שלו הופכת לאירוע שצריך להקדיש לו תשומת לב, שספק אם כל אלבום מטריליון הג'יגה בייטים שזורמים כרגע בעולם ראוי לה.

רוב הדיבור סביב "שדים של עצב, סופות של אושר" (התרגום שמעניק ברזילי עצמו לשם האלבום) התעורר סביב ההופעות הביתיות שעורך המוזיקאי בחודשים האחרונים. מצד ברזילי, היה זה מהלך נכון, כיוון שמעטות החוויות שצרכן מוזיקה ישראלי יחווה בימיו שיהיו חזקות כמו צפייה בברזילי מספר על הימים בהם לא יכול היה להתקלח בעצמו, לצד הצעצועים של בתו, מדף הדיסקים והספרים שלו והפסקות סיגריה ליד החלון שבמטבח. אולם האלבום, וזהו ההישג הגדול ביותר שלו, הוא יחידה שלמה שהמופע הוא רק אלמנט מעצים שלה ולא ההיפך. שירים כמו "New Money Boys" ו-"Sweet High" המרגש כל כך, חיצוניים למוזיקה הישראלית כרגע עד כדי כך שאין צורך בחוויה קיצונית כמו הופעה בבית של ברזילי כדי לספוג אותם.

מעבר לכל אלו, האלבום של אורן ברזילי מזכיר שמוזיקה היא כל מה שיכול להתפספס בין המתמטיות שבה אנחנו חיים: כמה כסף יש לנו, כמה חברים, כמה שירים טובים יש, כמה בינוניים וכמה פחות. כשאתה טובע, אתה לא זוכר כמה זה אחד פלוס אחד, אבל יש שירים, כמו באלבום של אורן ברזילי, שיזכירו לך שאתה יודע לשחות.

*אורן ברזילי, "Sorrow Demons, Joy Blizzards" (הוצאה עצמית, הפצה: היי פידלטי)

לעתים עולה בשיח הציבורי סביב המוזיקה הישראלית השאלה מה תפקידם של מבצעים שלא באמת יודעים לשיר. הדיון מגיע לכותרות בעיקר כשסלב מסוג א'-ג' מחליט לפנות לקריירה מוזיקלית (מאקי אבני ועד צביקה הדר), כשלכולם דחוף לברר האם בכלל מותר לו לפתוח את הפה.

"רסק זר" הוא אלבום אינדי מובהק, שיצרו הגיטריסט הכל כך נהדר שקשה להאמין שהוא עדיין בשוליים אורי פרוסט (כרמלה גרוס וגנר, קטמין ועוד) ואליסף קובנר, אמן רב תחומי שנוגע בשירה הפואטית והאמנות - וממש לא זמר. סביר להניח שרק הביצה הקטנה שהשת"פ קובנר-פרוסט רלוונטי אליה, תעסוק בשאלה האם בכלל קובנר מתאים לעמדת המבצע אליה הוא נכנס באלבום, וכל השאר ימשיכו בעיסוקיהם.

זו שאלה מעניינת, כיוון שקובנר הוא אכן לא זמר, אבל "רסק זר" הוא אלבום יפה במובנים האחרים של יופי: הוא מופק במינימליזם יפה ומקורי, הטקסטים שבו מגוונים ויש בו אפילו ז'אנר חדש: קאנטרי-שואה ("She Wandered"), שמשלב בין שורשי האמריקנה למרחבים האירופאיים של מלחמת העולם השנייה.

בנוסף, הניגוד בין המקוריות של המוזיקה לבין האנטי-ווקאליזם של קובנר מזכיר יצירות קודמות באינדי הישראלי שהמקוריות ורוח התעוזה שלהם התגברה על היעדר כל קשר של יוצרם למקצוע הזמר - פסיכופט צעיר של רוגל אלפר, לדוגמה, הפה והטלפיים בקטעים של אסף גברון (שגם היה שותף ל"פסיכופט צעיר") ובפרויקטים אחרים שיצר.

קובנר הוא לא זמר פחות טוב מהשניים האחרים ורוב השירים באלבום ("Great Wind", "ערומה מול חומה", למשל) הם שירים שכדאי לחובבי אינדי ישראלי להכיר, רק כדי לפתוח את הראש קצת ולהתאוורר מהשבלונה שנוצרה בין האוזןבר ללבונטין 7 בתל אביב. חוץ מזה, אם אור גלעדי הגיע עד לאן שהגיע ב"כוכב נולד", אז גם אליסף קובנר יכול לשיר.

*אליסף קובנר ואורי פרוסט, "רסק זר" (הוצאה עצמית)

האלבום יושק בהופעה חגיגית שתתקיים ביום ראשון הקרוב, 22 באוגוסט, 22:30, תיאטרון תמונע בתל אביב