פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שובר גלים: פרידה מהבמאי קלוד שברול

      מותו של קלוד שברול הוא הזדמנות להזכיר מי באמת ייסד את הגל החדש בקולנוע הצרפתי, אבל גם מי שזקנתו ביישה את נעוריו. אבנר שביט נפרד

      היום זה מובן מאליו: רגע לפני ש"התחלה" מגיע לאקרנים, מכבדים אותו בכתבת פרופיל על כריסטופר נולן, וכל שוחר קולנוע שנכנס לחנות ספרים פונה הישר למדף העמוס כל טוב שמוקדש לבמאים. אבל לפני חמישים שנה בסך הכל היו המדפים הללו מיותמים לגמרי, והם אולי היו נשארים כך לולא קלוד שברול. התיאורטיקן והיוצר הצרפתי מת אמש (ראשון), ועכשיו הגיע הזמן להספיד את מי שבזכותו הציבור בכלל טורח לספוד לבמאי קולנוע.

      זה גם הזמן לתקן כמה מיתוסים. למשל, ההנחה כי כתביהם של שברול ושאר חבריו לגל החדש הצרפתי הוכיחו לעולם כי גם קולנוען יכול להיות אמן. זה לא נכון, כיוון שגם לפני שנות החמישים כולם ידעו כי צ'רלי צ'פלין, למשל, הוא הרבה יותר מסתם אחד שצועק "אקשן".

      שברול היה חלוץ במובן אחר – הוא וחברו אריק רוהמר היו הראשונים להקדיש ספר שלם לעבודתו של במאי מסוים. היוצר הזה היה אלפרד היצ'קוק, ובכך עשו השניים טובה כפולה: גם דאגו להעניק סוף כל סוף את ההערכה הראויה לעבודתו של היצ'קוק, שנחשב עד אז בית חרושת לייצור מותחנים זולים, וגם פתחו את הדלת לאלפי ספרים נוספים על מאות במאים אחרים. היצ'קוק מחכה לשברול בגן העדן מזה שלושים שנה ורוהמר ממתין לו שם כתשעה חודשים, כך שמותו אמש סגר מעגל – אלוהים סיים לאסוף את מושא המחקר ואת שני החוקרים.

      אלפרד היצ'קוק (GettyImages)
      מפגש מרגש בשמיים. אלפרד היצ'קוק (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אפשר להניח כי המפגש בין השלושה היה מרגש: היצ'קוק הודה לשברול על יחסי הציבור המעולים שעשה לו, והבמאי הצרפתי הודה למאסטר הבריטי על ההשראה שלקח ממנו. השראה זו הדביקה לשברול בשלב מוקדם של הקריירה שלו את הכינוי "היצ'קוק הצרפתי", ולכן כה אירוני שמועד מותו התנגש בחגיגות יום הולדתו ה-70 של בריאן דה פלמה, מי שנחשב לממשיך דרכו האמריקאי של אמן המתח.

      אבל האמת היא שקליט ומרשים ככל שיהיה, גם הכינוי "היצ'קוק הצרפתי" הוא בחלקו מיתוס שהגיע הזמן לנפץ. אמנם, יש ראיות רבות המצביעות על יחסי הגומלין בין שברול לבין אלילו הבריטי: יחסי החברות בין השניים, ההתמקדות שלהם במותחנים פסיכולוגיים, העניין שלהם בסוגיות של חטא ומוסר וברוע המסתתר מתחת לפני השטח של הפרובינציה, וגם הפטיש שלהם לשחקנית מסוימת (איזבל הופר, במקרה של שברול).

      קלוד שברול (GettyImages , Sean Gallup)
      היו פרצופים גם מעבר ל"היצ'קוק הבריטי" (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      עם זאת, יש לזכור כי בהתאם לשאיפתו המוצהרת ליצור כמה שיותר, נהג שברול לפעול בקצב של מוצר אחד לשנה ובסך הכל הותיר מאחוריו יותר מ-80 סרטים (הן לקולנוע והן לטלוויזיה). גוף עבודה כה פורה מבדל אותך באופן בלתי נמנע גם מן הבמאי המשפיע ביותר בכל הזמנים, ושברול אכן שונה מאוד מהיצ'קוק, ולאו דווקא בצורה שפועלת לטובת הצרפתי.

      ראשית, אף שסביר כי ייזכר בדברי הימים של הקולנוע כיוצר מותחנים ברוחו של היצ'קוק, שברול עבד גם בלא מעט ז'אנרים אחרים, ובהן הדרמה ההיסטורית והקומדיה. מעבר לכך, גם כשביים מותחנים, לשברול לא היו הווירטואוזיות הסגנונית והעומק של היצ'קוק, ולכן ממדים רבים שבלטו אצל הבריטי פשוט לא היו קיימים אצל הצרפתי – זה לא מקרי ששברול כתב ספר על היצ'קוק, אבל היצ'קוק לא כתב ספר על שברול.

      קלוד שברול (GettyImages , Sean Gallup)
      כתב על היצ'קוק, היצ'קוק לא כתב עליו. שברול (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      מעבר לכך, שברול נהג לעבד את כתביהם של סופרי מתח מהוללים, למשל רות רנדל וז'ורז' סימנון, כך שסרטיו היו מלאים במאפיינים הייחודיים של היוצרים הללו. אך חשוב מכל, שברול היה במאי צרפתי מאוד שעשה סרטים צרפתיים ביותר, והם היו עתירי דקויות בכל הקשור לחברה והתרבות המקומית, מה שהבדיל אותם עוד יותר מהיצירות של היצ'קוק או של כל במאי דובר אנגלית אחר.

      דוגמה מובהקת לכך היתה שירת הברבור של שברול, "בלאמי", שאותה ביים בשנה שעברה. במותחן זה לא היו כל שרידים של היצ'קוק, והוא נראה בעיקר כמו פארודיה תמוהה על היצירה של שברול עצמו ובכלל על מותחנים צרפתיים גרועים. האיכות הירודה של הסרט לא הפתיעה איש – גם שתי עבודותיו הקודמות של שברול, "שיכרון הכוח" ו"חצויה לשניים" היו לא קוהרנטיות עד בלתי ניתנות לצפייה. כפי שקרה לשאר חבריו בגל החדש, זקנתו של שברול ביישה את נעוריו, והוא פשוט סירב להפסיק.

      מתוך הסרט "בלאמי" של קלוד שברול (imdb)
      הזיקנה שביישה את הנעורים. מתוך "בלאמי" של שברול (צילום: IMDB)

      לפיכך, מוקירי זכרו של שברול יעדיפו להעלות על נס בימים הקרובים דווקא את סרטיו המוקדמים יותר. בעשותם כך תהיה להם הזדמנות לתקן מיתוס נוסף: בשנה שעברה חגג עולם הקולנוע יובל לגל החדש, ואת שערי המגזינים, הספרים והסרטים התיעודיים שהוקדשו לחגיגה עיטרו דיוקנאות של פרנסואה טריפו ז"ל וז'אן-לוק גודאר יבדל"א או דימויים מסרטיהם. הסיבה לכך היתה שבגלל הפופולריות וההערכה העצומה שבה זכו השניים, הם התקבעו בתודעה הציבורית כאבות המייסדים של הגל החדש.

      אבל האמת הפוכה לגמרי: דווקא שברול היה הראשון שנכנס למים הקרים של עולם הקולנוע הצרפתי ועשה בו גלים. רק הצלחת "סרז' היפה" (1958), סרט ביכוריו, שנעשה בלי הכשרה ובלי ניסיון ובכספי הירושה של אשתו, שיכנעה מפיקים צרפתיים שכדאי לתת צ'אנס לצעירים ואיפשרה את קיומם של "400 המלקות" ושל "עד כלות הנשימה". נכון, שום סערה לא היתה מתחוללת בלי גודאר וטריפו, אבל לולא שברול השניים לא היו זוכים להחזיק מצלמה ביד.

      פרנסואה טריפו (GettyImages)
      גבר, מי נתן לך מצלמה? פרנסואה טריפו (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      בניגוד לטריפו, שהלך לעולמו ב-1984, שברול הספיק להשתתף בחייו בחגיגות 50 השנה לגל החדש, ובדיוק כפי שאנחנו יכולים לנצל את מותו כדי לתקן כמה מיתוסים, גם הוא ניצל את המועד כדי לתקן עוולה היסטורית. "בזמנו, כששאלו אותי מה זה 'הגל החדש', אמרתי שאין גלים אלא רק מים", הודה שברול בראיון לכתב העת הבריטי סייט אן סאונד, "אבל היום אני מבין שאכן היתה תנועה כזו, עם מאפיינים, ערכים וחשיבות משלה". המראיין הסקרן תהה אם שברול עוד נפגש עם חבריו משכבר הימים, והוא ענה שהם אכן מתראים מדי פעם, ונוהגים לשבת לסעוד ללא שמץ של נוסטלגיה.

      עתה, לאחר ששברול הצטרף אל טריפו ורוהמר בשמים, התהפך מאזן החיים והמתים מבין חברי הגל החדש, וכמעט כבר לא נשארו מוזמנים לפגישת המחזור של התנועה. השניים שנותרו סובלים מקשיי תקשורת ומבריאות רופפת - גודאר בן ה-80, שיקבל בעוד חודשיים אוסקר של כבוד, וז'אק ריווט בן ה-82, שנעלם זה מכבר מן הנוף. מותו של שברול, אם כך, קירב אותנו עוד יותר לסגירת המעגל ולרגע שבו הגל החדש יתנפץ סופית.

      קלוד שברול (GettyImages , Sean Gallup)
      סופו של הגל קרוב. קלוד שברול (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      בונוס: סרטי המפתח של קלוד שברול

      "אשה בוגדנית" (1969) – אולי המותחן המייצג ביותר של שברול, שזכה בשנות האלפיים לעיבוד מחודש מצליח לא פחות בכיכובם של ריצ'רד גיר ודיאן ליין.

      "נערה ושמה ויולט" (1978) – הסרט שהקנה לאיזבל הופר, הכוכבת הקבועה של שברול, את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.

      "עסקי נשים" (1988) – עשור וחצי לפני "וירה דרייק" של מייק לי, הציג שברול בצורה מעמיקה וכואבת את סיפורן של נשים המבצעות הפלות לא חוקיות.

      "הטקס" (1995) - עיבוד לספרה של רות רנדל, שזכה להצלחה רבה בטקס הסזאר ובפסטיבל ונציה.

      "שיקוי לילה" (2000) – המצליח, המוערך והטוב מבין סרטיו המאוחרים של שברול.