פסטיבל הסרטים בחיפה - המומלצים

כפי שאפשר ללמוד מסקנדל שעון החורף, החגים נפלו השנה מוקדם במיוחד. אחת מתופעות הלוואי של עובדה זו היא הסמיכות חסרת התקדים בין פסטיבל הקולנוע הירושלמי ופסטיבל הקולנוע החיפאי: רק נגמר האחד וכבר מתחיל האחר. לפיכך, אפשר היה לחשוש שכל התחמושת הקולנועית של התקופה תתבזבז כבר בעיר הבירה, אבל שוחרי הקולנוע בהרי הכרמל הצליחו איכשהו לאצור תוכנית בינלאומית עשירה ועמוסה באופן כמעט מתסכל. כתוצאה מכך, כפי שמלמד המדריך הבא, אפשר יהיה לבלות כמעט את כל החג בסוכה הקולנועית של חיפה.

איש הצללים+השודד (18:00)
זהו את ההבדלים: גם "איש הצללים" של תומס ארסלן וגם "השודד" הם סרטי פשע דוברי גרמנית; שניהם הוצגו בפסטיבל ברלין האחרון ויוקרנו גם בחיפה; שניהם צולמו בידי ריינהולד וורשניידר; שניהם מעמידים את הצורה על פני התוכן, מפרקים את הז'אנר שלהם לגזרים ומנסים לחדור לנשמתם של גיבוריהם המפוקפקים. ההבדל היחיד הוא ש"איש הצללים" הוא קריר, תלוש ותובעני עוד יותר מ"השודד", כך שאם תצפו בו קודם תדעו שעברתם את הרע מכל (את שעות ההקרנה של "השודד" תמצאו בהמשך).

תמרה דרו (21:00)
לאחר שכיכבה בתפקידי משנה בכל להיט הוליוודי אפשרי, למשל "הנסיך הפרסי", זוכה ג'מה ארטרטון בתפקיד ראשי, ועוד עושה זאת בסרט שיפתח רשמית את פסטיבל חיפה ולאחר מכן יזכה להפצה מסחרית רחבה בישראל. כיאה למעמדה כדבר הכי חמוד באנגליה, ארטרטון מגלמת כאן את דמותה של הבחורה הכי יפה בכפר מנומנם. את הקומדיה הזו ביים סטיבן פרירס, מומחה בניואנסים של בני עמו, והיא אכן נראית כאילו נוצרה כדי לענות על השאלה "מה זה בעצם בריטי?". "תמרה דרו" מבוסס על סדרת קומיקס מצליחה שכשלעצמה היתה פרודיה על סדרת תסכיתי רדיו פולחניים, כך שמי שבקיא ברזי התרבות הבריטית ייהנה ממנו פי כמה.

מעלליהם של השלושה (10:00)
הוא היה אחד הבמאים החשובים בארץ השמש העולה, הוא היה מהראשונים במדינתו להביא אל הבד קלאסיקות ספרותיות, הוא גילה בזמנו את מרבית הכוכבים בארצו, הוביל את המעבר של תעשיית הקולנוע המקומית לסרט המדבר ושידרג את רמות הרלוונטיות והריאליסטיות של התוצרת הלאומית. קראו לו יאשוג'ירו שימאזו, ולמרות עשייתו הענפה, הוא נותר בצל של אוזו ומיזוגוצ'י, והיום כבר איש לא מאזכר את שמו כשמדברים על תור הזהב של הקולנוע היפני בשנות השלושים. כדי לתקן את העוול יקדיש פסטיבל חיפה מחווה קטנה לסרטיו של שימאזו – כולם מלודרמות על חיי היומיום, המציגות גברים חלשים ונשים חזקות. ובמילים אחרות: קבלו את ג'ורג' קיוקור היפני. הסרט הראשון במחווה יהיה "מעלליהם של השלושה". על השאר ראו בהמשך.

שירה (11:30)
זהו יומן הגדול של הקשישות הדרום-קוריאניות: ראשית תוכלו לראותן בסרט זה, ומיד לאחר מכן ב"אמא", המשמעותי מבין השניים. במקרה של "שירה", מדובר במלודרמה נוספת מבית היוצר של לי צ'אנג-דונג ("אואזיס", "Secret Sunshine"), שזיכתה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון. יון ג'ונג-הי, שהיתה פעם אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע הקוריאני ואז נעלמה מהרדאר, מתקמבקת בסרט איטי ומעודן זה כקשישה חולת אלצהיימר. לא נורא, אם תירדמו, "אמא" ידאג להעיר אתכם.

אמא (13:30)
והנה מה שהוא לבטח אחד הסרטים הטובים של הפסטיבל: לאחר שביסס ב"זיכרונות מרצח" וב"המארח" את מעמדו כבכיר מבין יוצרי הגל החדש הדרום-קוריאני, מגיש בונג ג'ון-הו מותחן פסיכולוגי שגם היצ'קוק היה שמח לחתום עליו. והוא עושה זאת, כאמור, בעזרת סיפורה של קשישה קוריאנית. אכן, אפשר היה לראות את הסרט בפורמט ביתי כבר לפני כמה חודשים, אבל על מסך גדול מדובר בחוויה שונה לגמרי.

כך הולכת אהבתי (14:30)
מלודרמה נוספת של שימאזו, וכרגיל אצלו, מדובר בסרט קצר מאוד – 56 דקות! – מה שמאפשר להתייחס לצפייה בו כמעין חטיף בין ארוחות.

רסיסי חיים (16:15)
מותו של דניס הופר עורר מחדש את הפולחן סביב "אדם בעקבות גורלו", אבל האמת היא שסרט המסע האמריקאי האולטימטיבי של שלהי הסיקסטיז-תחילת הסבנטיז הוא דווקא "רסיסי חיים" של בוב רפלסון, החוגג 40 שנה לצאתו ולכן זוכה בעותק חדש ומשוחזר. גם כאן ג'ק ניקולסון מגלם את התפקיד הראשי, והפעם בתור צעיר זועם (אלא מה?) היוצא לבקר את אביו על ערש דווי ובדרך מספק כמה מהרגעים הגדולים והמאפיינים ביותר של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים.


רחם (16:30)
וואו! היום הזה ממשיך להציג את התוצרת החדשה של מיטב במאי הפסטיבלים בעולם. והפעם: סרטו הטרי של בנדק פלגאוף, אולי הניסיוני מבין הגל הקיצוני מלכתחילה של היוצרים המזרח-אירופאים החדשים. שש שנים לאחר שהימם את באי הפסטיבל עם "דילר", הוא מגיש סרט שהיה יכול בקלות להשתלב גם בפסטיבל אייקון – דרמת מדע בדיוני על שיבוט. זהו סרטו דובר האנגלית הראשון של ההונגרי (שבסרטו הקודם, "שביל החלב", בכלל לא היו דיאלוגים) ומככבת בו אווה גרין ("החולמים"), חובבת הפרובוקציות המיניות והבמאים בעלי השם.

וולסטריט: הכסף מדבר (19:00)
ארצות הברית שוקעת במשבר הכלכלי החמור ביותר מזה 80 שנה, החברה המקומית נדרשת לחשבון נפש ערכי חסר תקדים, והקולנוענים במדינה מעדיפים לעשות סרטים על אנשים כחולים בכוכבים מרוחקים. כמיטב המסורת, היחיד שמשתמש במצלמתו כדי לבדוק מה מסתתר מאחורי כותרות העיתונים הוא אוליבר סטון. וכך, 13 שנה לאחר שהעז לצנן את אופוריית רייגן ב"וול סטריט", הוא מגיש סרט המשך לדרמת תאוות הבצע שלו, הפעם עם שייה לבוף וקארי מאליגן בתפקיד צ'רלי שין ודריל האנה, ומייקל דאגלס בתפקיד מייקל דאגלס. התוצאה כה אינטנסיבית ומלחיצה שתרגישו במהלך הצפייה כאילו שמיידוף איבד לכם את כל החסכונות.

הדוויג (20:00)
ברונו דומו היה מורה לפילוסופיה עד שעשה הסבה מקצועית לקולנוע. בדומה ליוצרים נוספים שזגזגו בין שני המקצועות הללו, למשל טרנס מאליק, גם דומו נוהג ליצור סרטים אכזריים גרפית ומנטלית על הטבע האנושי. הפעם, כדי לעשות זאת הוא עוסק בנושא השכיח בקולנוע האירופאי העכשווי (ולפיכך גם בפסטיבל): התנגשות בין מוסלמים ונוצרים.

איש הצללים (10:00)
ראו חמישי (23.9).

העיר שמתחת (11:00)
הו, איזה שיבוץ מבריק. רגע לפני ההקרנה הנוספת של "וול סטריט 2", אפשר יהיה לצפות במעין גרסה גרמנית פרוורטית שלו, עם פרנקפורט הקודרת בתפקיד ניו יורק.


ול סטריט: הכסף מדבר (13:30)
ראו שישי (24.9).

ולהלה (14:00)
ניקולס וינדינג רפן עושה זאת שוב: בשנה שעברה הוא הציג בחיפה את "ברונסון" וכולם אמרו שמדובר בגלגול מודרני של "תפוז מכני". השנה הוא יציג בפסטיבל את "ולהלה" וכולם יאמרו שמדובר בגלגול נורדי של "אגירה, זעם האלים". כך או כך, לא משנה אם בכוונתכם לשאוב ממנו עונג או סתם לסמן עליו וי, "ולהלה" הוא מאותם סרטים שחובה לראות על מסך גדול, ולכן פסטיבל חיפה הוא הזדמנות ראשונה ואחרונה לעשות זאת.

האורות של אסקוסה (16:00)
האחרון מבין שלושת הסרטים של שימיזו שיוצגו בפסטיבל נקרא בשם מה שהיה הסוהו של טוקיו בשנות השלושים, והוא מספק הצצה נדירה להתרחשויות באזור.

איך סיימתי את הקיץ (16:15)
לא רק אנדרי זוויאגניצב ("השיבה", "הגירוש") יודע לחקות את טרקובסקי – גם אלכסי פופוגרבסקי יכול לעשות זאת, כפי שהוא מוכיח בדרמה המהורהרת על שני גברים הלכודים על אי. צילומי הטבע המרהיבים זיכו את הסרט בפרס הצילום בפסטיבל ברלין אחרון ומחייבים אותנו לשלוף מחדש את קלישאת הפסטיבלים החבוטה מכולן – חובה לראות את זה על מסך גדול.

תמרה דרו (20:30)
ראו חמישי (23.9).

עוף דורס (20:30)
הפסטיבל מתמחה השנה בהצגת מרכולתם של בכירי נציגי הגל החדש במדינותיהם. כזה הוא גם פבלו טראפרו, אולי המוביל מבין הקולנוענים הצעירים של ארגנטינה (חואן חוסה קמפנלה, במאי "הסוד שבעיניים", נחשב כבר חצי-אמריקאי). הפעם משתמש טראפרו בשירותיו של ריקרדו דרין, משה איבגי הארגנטינאי, כדי ליצור מותחן אפל וקשוח מהסוג שז'יל דאסן עשה בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים.

הקרב על המסילה (9:30)
מיד בסיום מלחמת העולם השנייה החלה החברה הצרפתית לנפח את מפעלות הרזיסטנס בניסיון לשכתב את ההיסטוריה בזריזות. למאמצי הטיוח גויס גם רנה קלמנט, שיצר ב-1946 את הדרמה הזו על מלחמתם של עובדי המסילה האמיצים בנאצים. קלמנט היה אחד הבמאים המשמעותיים היחידים בוואקום הצרפתי שבין שנות השלושים לגל החדש, אבל זהו לאו דווקא אחד מסרטיו הטובים, והוא יעניין בעיקר חובבי היסטוריה צרפתית. עמנואל הלפרין וזאב שטרנהל כבר הזמינו כרטיסים.

השודד (15:00)
ראו חמישי (23.9).


רחם (17:00)
ראה שישי (24.9).

הסיפור על פי ברני (19:00)
הקומדיה הקנדית שלכבודה מגיע פול ג'יאמטי לישראל. לא תבואו להגיד שלום?

אמא (22:00)
ראה שישי (24.9).

צלם, חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף (10:00)
מדי שנה מציג הפסטיבל סרט תעודה שהוא בגדר חובה לכל מי שלומד או עוסק בקולנוע. השנה זהו "צלם, חייו ויצירתו של ג'ק קרדיף", מסמך טרי על הצלם הבריטי שעזר לצמד הבמאים פאוול ופרסבורגר לברוא יקומים קולנועיים חדשים, צבעוניים ונפלאים, ובדיוק כמוהם הפך נערץ על סקורסזי, דה-פלמה ושאר הקולנוענים בני דורם. קרדיף גם צילם את "המלכה האפריקאית", שבעצמו יוצג בפסטיבל בהמשך הדרך.

קוסמוס (12:00)
הדרמה הפיוטית החדשה של ריאה ארדם, הבמאי הטורקי החביב עליי (ואיש נחמד מאוד). הסרט, שצולם בגבול הטעון בין טורקיה לארמניה, מציג אלגוריה על אמונה דרך סיפורו של עושה נסים. בסך הכל, פיצוי יפה על פרשת המרמרה.

עוף דורס (12:30)
ראו שבת (25.9).

קוראים לי קהאן (12:30)
אז מה התפקיד של פסטיבל קולנוע עולמי? להשתדל להציג את הסרטים הטובים ביותר שהוא מניח עליהם את ידיו, או לנסות לתת ייצוג לכל מה שקורה בתבל, גם במחיר של פשרות איכותיות? אם גם הגישה השנייה מקובלת עליכם, בטח לא תתרעמו על כך שהאירוע מקרין במסגרתו את הדרמה הזו, בכיכובה של רוק "אושרי כהן ההודי" קאן, שהיא בבסיסה סרט בוליוודי בלי שירים. והאורך, בהתאם: 165 דקות.

שירה (14:00)
ראו שישי (24.9).

הדוויג (14:45)
ראו שישי (24.9).

איך סיימתי את הקיץ (17:00)
ראו שבת (25.9).

צלם, חייו ויצירתו של ג'ף קרדיף (20:30)
ראו היום ב-10:00.

האיש הצורח (20:30)
לפני שמונה שנים הציג פסטיבל ירושלים את "עונה יבשה", סרטו הראשון של מחמט-סאלח הארון, במאי יליד צ'אד. גם מעבר לגישה הפטרונית המאפיינת צפייה ביבול הקולנועי של מדינות אזוטריות, אפשר לפסוק כי היה זהו סרט יפה מאוד, ועתה יש הזדמנות לשחזר את החוויה עם "האיש הצורח", זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון. בדומה ל"עונה יבשה", גם סרט זה עוסק במלחמת האזרחים במדינה באמצעות סיפור תנ"כי על אבות ובנים.

ארבע פעמים (9:00)
אף פסטיבל קולנוע לא שלם בלי סרט על עזים, ובדיוק בשביל זה יש את "ארבע פעמים" של מיקלאנג'לו פראמרטינו, שהוא מאותן יצירות שלא קורה בהן כלום, שאין להן גיבורים ושגם כמעט לא מדברים בהן. אז מה כן רואים? סדרת צילומים וירטואוזיים הסוקרת את שגרת יומם של תושבי כפר מרוחק, אי שם בהרי איטליה. וכן, בצד העזים יש גם תיישים, כמובן.

קוראים לי קהאן (10:45).
ראו שני (27.9).

קוסמוס (11:00)
ראו שני (27.9).

האיש הצורח (17:30)
ראו שני (27.9).

וול סטריט: הכסף מדבר (22:00)
ראו שישי (24.9).

סאבמרינו (22:30)
לאן נעלם תומס וינטרברג? ב-1998 הוא סימל את תקופת הזוהר של זרם הדוגמה הדני עם "החגיגה" (עכשיו בתיאטרון הקאמרי). בעשור שלאחר מכן הוא חווה תקופה קשה, שכללה ביקור משפחתי בלתי נשכח (למארחיו) בתל אביב וגם את "ונדי היקרה", סרט מוזר ומגוחך שביים על פי תסריט של חברה לדוגמה, לארס פון טרייר. עכשיו מנסה וינטרברג לחזור לכושר ב"סאבמרינו", דרמה על מפגש מחודש בין שני אחים, וכרגיל אצלו ואצל הדנים בכלל זהו סרט קודר, תובעני ומייאש.

ארבע פעמים (10:00)
ראה שלישי (28.9).

העיר שמתחת (14:00)
ראה שבת (25.9).

ולהלה (14:00)
ראה שבת (25.9).

השודד (17:00)
ראה חמישי (23.9).

שנה מעוברת (22:30)
סרטו של מייקל ראו, אוסטרלי הפועל במקסיקו, שזכה השנה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן. זה הפרס שבו זכה בעבר "אור" של קרן ידעיה, ובמקרה או שלא במקרה, גם "שנה מעוברת" מציג באופן אכזרי ומחוספס את סיפורה של צעירה המניחה לגברים בחייה להתעלל בה. בונוס: הפעם זה קורה בלי הצווחות של רונית אלקבץ.

פאטי היל (9:30)
בניגוד לקולנוע האירופאי, הקולנוע האמריקאי תמיד העדיף להעלים עין מן החצר האחורית של המדינה. רק בשנים האחרונות, בעיקר בגלל השפעות אירופאיות, התחלנו לחזות בניצני קולנוע ריאליסטי אמריקאי שעוסק במיץ של הזבל של המדינה: למשל, הסרטים של ראמין בהארני, שחלקם כבר הוצגו בחיפה, או "Ballast" היומרני והכושל שהוצג בירושלים. עכשיו מגיע ניסיון נוסף ועטור שבחים, "פאטי היל" שמו, והוא כה קשה לצפייה (ולהבנה, בהנחה שלא גדלתם בפרברי בולטימור) שהפסטיבל שיבץ לו הקרנה אחת בלבד ובשעה לא נוחה.

גנב עירוני (14:00, 22:00)
כבר כמה שנים ברור כי השחקן עם האפיל הגדול ביותר בארצות הברית נמצא בכלל על המסך הקטן – זהו כמובן ג'ון האם, הלוא הוא דון דרייפר מ"מד מן", וסוף כל סוף הגיע הרגע שבו הוא עושה באמת את המעבר למסך הגדול. האם עושה זאת בסרטו השני של בן אפלק, שסרטו הראשון, "נראתה לאחרונה", היה אחת ההפתעות המעולות של השנים האחרונות. גם במקרה זה מדובר במותחן המתרחש בבוסטון, ובצד האם מופיעים גם בלייק לייבלי מ"גוסיפ גירל".

שנה מעוברת (14:00)
ראו רביעי 29.9.

המלכה האפריקאית (20:15)
ולקינוח: קלאסיקת ההרפתקאות הרומנטית של ג'ון יוסטון בכיכובם של המפרי בוגרט וקתרין הפבורן. מי שרוצה להתכונן לקראת החוויה יכול לצפות בפסטיבל בסרט התיעודי על ג'ק קרדיף, שצילם את הסרט, או לצפות בבית ב"צייד לבן, לב שחור", הדרמה של קלינט איסטווד מ-1990 שעסקה בהפקתו.