יש סרטים זיגזג: על הסרט "הדקדוק הפנימי"

מי שקרא את "ספר הדקדוק הפנימי" לא ישכח אותו: הסרת הלוט העיקשת, האיטית והמייסרת של דויד גרוסמן למשפחה הישראלית פוסט-שואתית דרך עיניו של ילד גוזלי שהפסיק לגדול, אובססיית האכילה, ההיטהרות, והנסיונות לכופף את המציאות הבלתי נסבלת בבית בטריקים קטנים ילדיים שאינם מזיקים עד שהם אסוניים - כל אלו הפכו את הספר למיתולוגי, ועם מיתולוגיה כידוע, אפשר להתעסק אבל צריך להיות מוכן להישרף באש של פרומתאוס.

עם כל הנאמר, וכל ההימורים לגבי היכולת או חוסר היכולת לעבד את הספר לכדי סרט שנפרד מספיק כדי לעמוד על רגליים משלו וקרוב מספיק כדי שלא לבגוד במעריצי הספר – את האדם הסביר שמשקיע כסף בכרטיס קולנוע כל אלו לא אמורים לעניין. ובמבחן התוצאה, הנקייה מהסטוריה ומעסקנות אחורי-קלעים, "הדקדוק הפנימי" הוא רוב הזמן סרט מרגש, עדין ונוגע ללב.

"הדקדוק הפנימי" מספר את סיפורו של אהרון (רואי אלסברג), ילד רגיש וחד אבחנה, שגדל במשפחה שבה האם (אורלי זילברשץ) היא במקביל גם לב הבית וגם הסרטן שמכרסם בו. אביו (יהודה אלמגור) הוא ניצול שואה שתקן ועילג, שחי בכניעות בין קורי הרשת של האם השתלטנית, ומפלטו היחיד הוא במערכת יחסים לא ממומשת עם השכנה העדינה (אוולין קפלון), לה הוא משפץ את הדירה.

אהרון, שגדל לאט או אולי אפילו לא בכלל, מתחבט בקירות של עולם המבוגרים שאליו נדמה שכולם משתייכים מלבדו. בנסיון הקלוש והיצירתי שלו לפלס לעצמו שביל משלו במציאות הכאוטית, הוא מפתח לעצמו דקדוק אהרוני פנימי, שבא לידי ביטוי בשפה פרטית שמקדשת את ההווה המתמשך שאין בו דרישה מתמדת לגדול, לאכול או להתבגר. וכך אהרון שואב השראה מהזמן הדקדוקי Present Progressive של השפההאנגלית - חושבינג, הולכינג, ועומדינג. חוץ מאלו הוא מנסה למצוא לו מקום בעולם בתעלולים נוסח הודיני, בהפגנות עצמאות זעירות עליהן הוא משלם בריבית ובהסברים פרטיים שמתרסקים אל מול סלעי המציאות.

בנות בריתו היחידות הן אחותו יוכי (יעל סגרסקי), שנחנקת גם היא תחת עולה של האם המסרסת, אבל גילה המבוגר יותר מאפשר לה למצוא פרצות בכלא הרגשי וסבתו האילמת והסנילית (רבקה גור). בכל שאר העולם, לומד אהרון בדרך הקשה, לא ניתן לבטוח שיפיג את הבדידות האיומה ואין האונים.

ניר ברגמן, שכתב וביים את "הדקדוק הפנימי", לקח בחשבון שבבואו לעבד את הספר, ייאלץ לענות לטענות ומענות המקטרגים שישנים עם הספר תחת הכרית. זהירות היתר הזאת מתבטאת בהיצמדות לספר, עד כדי דיאלוגים שלמים שמובאים כמעט בלשונם. כיוון שגרוסמן הוא דיאלוגיסט מופלא, רוב הזמן התסריט נהנה ולא מפסיד מכך, אבל בבימוי הדמויות, ההליכה על בהונות מפריעה לברגמן.

אורלי זילברשץ למשל, שחקנית נפלאה, מפגינה בדרך כלל את השילוב בין מרירות עוקצנית לפגיעות באופן טבעי, אולם ב"הדקדוק הפנימי" היא קורסת תחת העיצוב החד-ערכי של דמות האם האיומה והיא הופכת להיות כמעט חנוך לוינית, מרת נפש ולא משאירה מקום להזדהות. בימוי אוורירי יותר, שמאפשר לדמות הכתובה לנשום ולמתוח את גבולות הטקסט, היה מאפשר לזילברשץ להביא את החינניות שלה, ולעגל את הדמות מבלי לפגוע במרקם התסריט השלם.

רואי אלסברג, שמגלם את אהרון, מעורר הערכה בהתמודדות עם התפקיד הלא פשוט, אבל הוא פשוט לא ליהוק מושלם. יש משהו במכניות ובצעקנות היתר שלו, שמפספס את השבריריות מחד והאומץ מאידך של אהרון קליינברג, ולעיתים נראה מאומץ מדי.

ברגעים שברגמן מניח את הספר בצד, ומאפשר לעצמו להיות הבמאי שהוא – כמו בסצינת חלום/הזיה יפהפיה בה אהרון מתכנס לתוך עצמו, המבויימת בניר ברגמניות מלאת השראה - "הדקדוק הפנימי" ממריא להיות סרט שמבוסס על, אבל לא כבול אל. גם כך, מדובר בסרט אמיץ בנקודת המוצא שלו, בעיבוד מלא הערכה וכבוד, ובתוצר יפה של הקולנוע הישראלי.