וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לצפות, להשתעמם, לישון: ביקורת הסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב" עם ג'וליה רוברטס

26.9.2010 / 8:20

"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא סרט מביך ומפוצץ קלישאות שמחסלות גם את היופי של ג'וליה רוברטס, כוכבת הסרט. ליאת לב היתה צריכה יוגה כדי להירגע

את רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", שנכתב ע"י אליזבת' גילברט על מסעה באיטליה, באלי והודו במטרה להשיג איזון והארה רוחנית בחייה, לא קראתי. ניסיתי, אבל לא הצלחתי לעבור אפילו את איטליה. מהר מאוד יללות "אוי אוי אוי, התגרשתי, רע לי ואף אחד לא מבין אותי, אבל אני עשירה, אז נראה לי שאטייל לי שנה בעולם ואתחבר לעצמי" עלו על העצבים. לכן, אוכל לכתוב אך ורק על הסבל הגדול הכרוך בצפייה בסרט שבוים על פי הספר ושיצא לאקרנים בישראל בסוף השבוע. סבל, שאפילו נוכחותה של ג'וליה רוברטס הכל כך יפה בתפקיד הראשי (אגב - יוחזרו תלתליה לאלתר) לא מצליח להקל על הצפייה בסרט הארוך מדי הזה.

ומה בעלילה? ליז גילברט חווה את משבר גיל העמידה שלה. היא מואסת בחייה המסודרים מדי במנהטן, ורוצה משהו אחר. לא שהיא יודעת מה. אז היא זונחת את בעלה המסור, ופוצחת ברומן עם שחקן צעיר וחתיך (ג'יימס פרנקו). מתישהו היא משתכנעת שרע לה איתו - הצופה לעולם לא יזכה להבין מדוע - ונוסעת לחפש את עצמה ברומא. שם, חוטאת גילברט בחטא הגרגרנות ובולסת פיצות כאילו לא היתה כוכבת הוליוודית. משם, ממשיכה הגיבורה הלאה, ללימוד מדיטציות באשראם הודי ולקינוח, אנחנו נחשפים לבאלי הקסומה, בה היא מבקרת תדירות מגיד עתידות זקן ומתאהבת בברזילאי (חבייר ברדם בעל המבטא הספרדי הכבד, אבל מה זה משנה, בשביל האמריקאים ברזיל וספרד זה אותו דבר), שכמוה, גם הוא מפחד להתאהב.

ג'וליה רוברטס בבאלי בסרט לאכול להתפלל לאהוב. imdb
אחות, על שרי אריסון שמעת? ג'וליה רוברטס ב"לאכול, להתפלל, לאהוב"/imdb

מי קהל היעד של הסרט המשעמם, מפוצץ הקלישאות והסיסמאות הרוחניות הנדושות הזה? ודאי שלא גברים. נותרנו עם קהל פוטנציאלי של 51% מהאוכלוסייה. ילדות/נערות לא יידעו איזה וריד לחתוך קודם; נשים ציניות לא יפסיקו להקיא ובין לבין לשאוג מצחוק, ולא דווקא כי הבמאי כיוון לכך; נשים רוחניות שירצו להרגיש בבית יזרקו את הפופקורן האורגני שלהן על המסך כשהן חשות שמלגלגים על אמונותיהן ומרדדים אותן דק דק כצ'אפאטי.

ובכן, נשאר חתך צר של נשים בגיל העמידה וקצת אחריו, שעתידן מזמן מאחוריהן, וכשג'וליה רוברטס מדלגת לה בין יבשות, מקבלת תובנות ממדריך רוחני חסר שיניים ומוצאת עצמה בזרועותיו של חבייר ברדם הבולבוסי, הן מרגישות שהן הן אלה הזוכות להארה. הנה, סוף סוף מישהי יוצאת לדרך ועושה, ולו לשעתיים ומשהו בלבד, את מה שהן משתוקקות לו - להעיף את בעלן המאכזב והפתטי לכל הרוחות, לעזוב את העבודה ולא לחכות לגיל הפרישה, לחיות לבד בארץ אקזוטית, לחוש את החופש המוחלט להרגיש קורבנות של תקופה שלא איפשרה להן לפתח את האני העצמי שלהן ולשאוף לקרבן בכל נשימה את חדוות ההחמצה. בקיצור, אותן נשים שאהבו את "מאמא מיה" המביך, והפכו אותו לסרט כה מצליח.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
ג'וליה רוברטס בסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב". imdb
זיכרונות קשים מ"מאמה מיה". רוברטס ב"לאכול, להתפלל, לאהוב"/imdb

אלה גם ודאי יהנהנו כתלמידות חרוצות המרגישות כי המורה מדבר רק אליהן, בעת הצפייה בקטעים הפילוסופיים שהסרט מספק. הן ודאי ירגישו עצמן נשים טובות יותר לאחריו. אך התובנות הללו - "למד לסלוח לעצמך", "אל תעצור עד שתמצא את מה שעושה אותך מאושר", "אלוהים שוכן בתוכך" "ולא משנה את מי תאמלל, העיקר שבסוף תהיה מאושר" - הן בעצם אמרות של הדת המערבית המודרנית, היא האגואיזם.

מפתיע לגלות שמי שאחראי לקטסטרופה הקולנועית הזו הוא דווקא ריאן מרפי, יוצר "Glee" הקסומה ו"ניפ טאק" הסקסית. לאן הלך הכישרון ליצור כיף טהור? אולי לתאורה העוטפת תמידית את ג'וליה באור רך השמור לסצנת לידת ישו בסרט עתידי של מל גיבסון ולצילומי החוץ הנשיונל ג'יאוגרפיקיים.

ריאן מרפי. Bryan Bedder, GettyImages
ציפינו ליותר. ריאן מרפי/GettyImages, Bryan Bedder

כך, מתקבל סרט המנפיש למעשה אלבום תמונות. כזה שהיחיד המתעניין בהן הוא מי שטייל באיטליה, הודו ובאלי, צילם וצילם, ואז הושיב חבר תמים לעבור עליהן אחת אחת ולקבל הסברים משמימים. אין אחד שלא עבר חוויה כזאת ולכן אם חשבתם על צפייה ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" - ותרו. אין צורך לעבור שוב חוויה איומה שכזאת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully