פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדת מפתח: על הספר "מתילדה סאביץ'"

      ב"מתילדה סאביץ'", זוכה פרס פן הטרי, מצליח ויקטור לודאטו לייצר קול ילדי אמין, מצחיק ומרתק, כך שגם אם לא מדובר בספר מושלם, הוא עדיין מצויין

      מתילדה רוצה להיות איומה, איומה ממש באופן שיגרום לאמא שלה לראות אותה מחדש ולצאת מהקפאון המפחיד שזלגה לתוכו מאז שהלן מתה. הלן היתה אחותה הגדולה של מתילדה, היא מתה מרכבת, כלומר נדחפה אל פסי רכבת, כנראה. בכל מקרה, רכבת היתה מעורבת בעניין וזה היה לפני שנה.

      מאז, הבית של מתילדה הוא בית רפאים שיש בו אבא יפה, ואמא שפעם היתה יפה, והוראות יומיומיות כמו "תחפפי שיער, תחזרי עד תשע" וחוץ מזה אין שם כלום. אבל מתילדה לא מתייאשת, בדרכה המסורבלת והבוטה היא מתעקשת לבלוש אחרי החיים הסודיים של הלן, אלו שכן או לא הביאו עליה את מותה; ולחפש את המקבילה המודרנית, הלא מיופייפת של "פרח לב הזהב" שישיב את אמא שלה לחיים.

      ילדים הם יצורים מסקרנים עבור סופרים, הם מעוררים רגשות מיידיים בעצם היותם מראות קטנות ומעוקמות של הסביבה שלהם. ילדים מושכים לחלופין הערצה, אשמה, סלידה, רצון לגונן, רצון להדוף, חמלה והתנשאות מהמבוגרים שמתבוננים בהם. הנסיון הנואל שלנו, שלא לשכוח איך זה להיות ילד, מופרך ומתסכל כאשר אנחנו מתבוננים על גורי האדם האלו שמתנהלים בעולם משלהם – לא עולם חסר, פשוט עולם עם הסברים והגיון פנימי שונים מאוד.

      סופר שכותב ילד מעמיד בפני עצמו משימה מייסרת שמשולה לתרגילי היוגה בהם יש למשוך שני שרירים לכיוונים מנוגדים – הרעד הזעיר שנוצר מהמשיכה הזו, הוא האיזון השברירי שיש לשמור עליו. האיזון בין המבוגר הקורא והמבוגר הכותב לבין הדמות הילדית שאמורה לשוחח עם שאריות הילד הקורא שעוד לא נעכלו באש הגיהנום של ההתבגרות. שוב – לא משימה פשוטה.

      אנחנו הילדים של חורף 11/9

      ויקטור לודאטו, מחזאי ומשורר אמריקאי, זכה על ספר הביכורים שלו בפרס תגלית השנה ל-2009 של בארנס ונובל, ובפרס פן היוקרתי. ייאמר מייד כדי להסיר ספק – בצדק גמור. "מתילדה סאביץ'" הוא ספר לא מושלם, אבל מרשים מאוד, מושך מאוד ולודאטו עומד במשימה שהציב לעצמו באופן מעורר הערצה, ושומר על האיזון הרועד שדובר בו קודם.

      "לפעמים אני פשוט מתה ללמוד משהו. משהו אמיתי. משהו שיעזור לי לדבר עם אנשים אחרים. רוב הדברים שלומדים מספרים הם זבל לדעתי. [...] לא מלמדים אותך שום דבר על איך להבין את המחשבות הסודיות שלך. לכתוב אותן, אמרה מורה אחת. [...] זה תרגיל טוב אבל הבעיה שלי היא זמנים. הווה, עבר, בראש הם מתחלפים לי כל הזמן. היתה או היא? [...] כשיש לך אחות שמתה זה דופק לך את הזמנים. חוץ מזה אי אפשר באמת ליצור חיים מכתיבת המחשבות הסודיות שלך. ברור שאמא לא הצליחה לעשות את זה. עמ' 195

      לודאטו מייצר למתילדה הצעירה עולם פנימי שלם, משכנע ונטול התייפייפות. נדמה שדוקא היותו איש דיאלוגים כמחזאי, ופיוטי ואסוציאטיבי כמשורר, סייעו לו לעבור את מבחן העולם הילדי בהצלחה מרובה כל כך. השפה של מתילדה - בתרגומו המצויין והנאמן של שאול לוין - אמינה, קולחת ומשכנעת כמעט עד פלצות. חוץ מעניין השפה, הדגשים המסויימים מאוד של ילדה מתבגרת במציאות של ארצות הברית בת ימינו – פוסט אירועי 11/9, עם עודף לא מסונן של חשיפה לסקס, אלימות ואינטרנט – יוצרים דמות קלאסית במהות שלה, ומעודכנת בחזות שלה.

      עם התפתחות הספר - ויישור העלילה המקומטת, הבלשית כמעט – מתילדה מתבגרת מעט, באופן אורגני וטבעי למרות המהלכים הקיצוניים שלודאטו מאפשר לה לעשות. ככל ש"מתילדה סאביץ'" מתקדם, ההיקסמות מהדמות המורכבת, הצבעונית והפרועה של מתילדה שוככת, ומתחלפת בסקרנות באשר לסיפור הרקע הלא מפוענח. נדמה שלא רק הקורא הוא זה שמחליף את המבנה הרגשי העדין של מתילדה בסיפור המשפחתי, אלא גם לודאטו עצמו, וחלקו האחרון של הספר פחות מדוקדק מבחינת האלמנטים הילדיים שבו, ויותר שועט לקראת סגירת הקצוות הסיפוריים. אם להיות טכניים, יותר דברים חיצוניים קורים למתילדה, מאשר היא מייצרת אותם בכוח האישיות הייחודית שלה, והפער בין תחילת הספר לסופו הוא ניכר.

      למרות כל זאת, "מתילדה סאביץ'" הוא ספר מהנה לכל אורכו, מתריס וחצוף באופן מרענן, ונותן הצצה אמינה מאוד לנפש הילדית מודל שנות האלפיים.

      מתילדה סאביץ' / ויקטור לודאטו, בתרגום שאול לוין, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 270 עמ'