"לאמנות אסור להיות שותפה לקלגסות שהמדינה הזו מבצעת"

בפתיחת הפאנל שעסק בחרם התרבותי ונערך היום (שני) במסגרת פסטיבל עכו, הביע מנחה הדיון עודד קוטלר משאלה כי הדיון "יתנהל בשקט ולא יהפוך לפופוליטיקה" ואכן הדיון בנושא, בו השתתפו אישים משמאל כמו יהושע סובול והסופרת-מתרגמת אילנה המרמן לצד אישים המזוהים כלאומיים יותר כגון בן דרור ימיני ויאיר שטרן עבר בשקט יחסי, אבל הדעות שהושמעו בו היו לא קלות לכל הצדדים וגם הפעם – לא נראה שנרשמה איזושהי התקרבות בין הצדדים. היה זה סובול שסיכם את הדיון כמעט באותה נקודה בה החל: "חובתם של אמנים להמשיך לנהל דיאלוג עם הקהל שלהם", אמר סובול. "ברגע שאנחנו מתעללים באוכלוסיה שם, זו הופכת להיות אדמת נכר. לאמנות אסור להיות שותפה לקלגסות שהמדינה הזו מבצעת".

בנוסף לכך, הדיון עצמו סבל מסוג של חרם תרבותי: אף נציג ערבי שהוזמן לדיון ואישר את השתתפותו לא הגיע בסופו של דבר. אמש (ראשון) הודיע ג'וליאנו מר כי הוא לא מגיע בשל צירופם של שטרן ובן דרור ימיני. היום נודע כי גם פיראס רובי (במאי תיאטרון), ועלא חליחל (סופר), לא יופיעו ואכן – הדיון נערך בין משתתפים יהודים בלבד. "אני מצר על כך שהשיח הזה הוא פנים יהודי בלבד", אמר סיני פתר, מהוועדה האמנותית של הפסטיבל על היעדרותם של משתתפים ערבים. "בארץ הזו חיים יהודים וערבים ביחד והכשלון שקרה הוא כישלון של כולנו".

מרכז העניין בדיון היה כמובן מכתב יוצרי התיאטרון נגד הופעה באריאל. קוטלר וסובול, מחותמי המכתב, תמכו בהחלטתם. סובול, שהשווה את המתנחלים לקרציות והתנצל על כך, אף הסביר כי הוא "שרוי בסתירה, אבל אין פה באמת סתירה". לדבריו, "אם התיאטרון שלנו חוצה את הקו הירוק אנחנו בעצם פוגעים בלגיטימיות שלו. הנושא של יישוב אוכלוסיה כובשת בתוך אוכלוסיה נכבשת יוצר מתחים שמייצרים מלחמות. יש חוק בינלאומי נגד זה ואין ספק שזה חוק מוצדק".

מנגד, טען יאיר שטרן כי "תרבות בעצם היותה תרבות צריכה לחבר בין אנשים ולא להחרים. אם יש לך טענות נגד מדיניות הממשלה תפעל נגדה, תארגן עצומות, הפגנות. לערב את הנושא התרבותי זה לא נכון". בדבריו, ציין שטרן את הסביבה בה גדל עם אביו מפקד הלח"י, מתוכה הבין כי החרם הינו מעשה "הזוי", כהגדרתו.

בן דרור-ימיני, הפובליציסט הבכיר של עיתון מעריב העוסק רבות בנושא יחסה של הקהילה הבינלאומית לישראל, לרבות דרך חרמות אקדמיים ותרבותיים, הפתיע ואמר כי "חרם, אם נעשה בתנאים מסוימים, יכול להיות רצוי וראוי". עם זאת, ציין ימיני, "החרמות על ישראל הם לא נגד הכיבוש, אלא נגד מדינת ישראל". "אני לא חסיד של ההתנחלויות ולא חסיד של הכיבוש"' ציין ימיני, "אבל עומר ברגותי (מראשי הקוראים לחרם אקדמי על ישראל בעולם- א.ד) אומר באופן פומבי שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל. אם החרם היה נגד הכיבוש, הייתי בדילמה".

אחרי הדברים האלו, יצאה אילנה המרמן עם הדברים החריפים ביותר עד כה בפאנל והצליחה להרחיק עצמה גם מצד סובול וקוטלר וגם מצד שטרן וימיני: "אני לא מסכימה עם אף אחד מהאנשים שדיברו", אמרה המרמן, שנחקרה באחרונה לאחר שכתבה על טיול שערכה בישראל לילדה פלסטינית שהגיעה באופן לא חוקי לשטחי הקו הירוק. "אני לא רוצה שיקרבו אותי להתנחלויות ולא רוצה שיקרבו אותי לאריאל. העובדה שחוזרים כל הזמן על העניין של 'הם נראים בדיוק כמוני וכמוך' לא מקובלת עליי. בני האדם הכי רעים שעשו את המעשים הרעים ביותר בתולדות המערב נראים כמוני וכמוך. הם לא היו יכולים לעשות את המעשים האלו אם הם לא היו נראים כמוני וכמוך".

בשלב זה, החלו הרוחות במקום להתלהט. "מה עם גלעד שליט" צעקה המחזאית אילנית סוויסה מהקהל והמרמן ביקשה ממנה לשתוק. "איך אפשר לנהל עסקים כרגיל שבמרחק כמה קילומטרים ממני נמצאים 3 וחצי מיליון בני אדם שחיים חיים בלתי נסבלים?", אמרה המרמן. "אין מוסר במדינת ישראל ואין שמירת חוק במדינת ישראל".

בסוף הדיון, תהתה אלה מילר שריף, אחותה של מבקרת התיאטרון המנוחה שוש אביגיל שלזכרה נערך הדיון, מדוע לא הגיע אף אחד מהנציגים הערבים שהוזמן. "האם זו הדרך?" פנתה להמרמן, "אם אדם מחרים, דבריו לא נשמעים".

"אילנה צודקת", הפתיע ימיני, "יש דברים איומים אבל חשובות הפרופורציות. מה שקורה היום הוא שבמקום להיאבק במצב הקיים אנחנו מנציחים אותו. כל החרמות האלו מחזקות את החמאס ולא אף פלסטיני מתון. אני רוצה שתי מדינות לשני עמים, אני מתגעגע למחנה השלום אבל ההחרמות האלו לא עוזרות".