מה שהילדים אוהבים 87

דארן היימן - לשעבר סולן הפנר ואיש שקוראי המדור צריכים כבר להכיר - חזר עם עוד אלבום, השלישי שלו עם The Secondary Modern ולאחר שתי האזנות בודדות נדמה שמדובר בריליס חלש יחסית. לא נורא, עדיין יש בו שירים כמו "Be Lonely" שמאפשרים להרגיש את הבדידות והמסכנות מקרוב. השאלה הנצחית היא למה אנחנו כל כך אוהבים לצרוך את המלנכוליה הזו מלכתחילה.

אם יש מקום שלא הייתי מצפה למצוא בו שיר סולו שקט של קרן או (יה יה יה'ז), זה הפסקול ל"ג'קאס 3D" החדש. אבל מה אתם יודעים - זה בדיוק מה שקרה עם הקאבר המדהים הזה שלה לשיר של רוג'ר אלן וייד.

קת'י גודמן היא דמות מפתח גם בויויאן גירלס וגם ב-All Saints Day, אבל משום מה זה לא מספיק לה. היא רצתה עוד להקת בנות, כזו שתהיה קצת פחות Pאנקית וטיפה יותר פיל-ספקטורית. לא ממש ברור למה היא לא יכלה לקחת את הלהקות הקיימות גם לאזורים אלו (ממתי צריך הרכב שונה לכל שינוי מינורי בסאונד) אבל קשה לי להתלונן כשזורקים עליי שירים מעולים.

אני לא יודע למה לאנשים יש עוד כוח לדירהוף. הם היו מעולים בתחילת הדרך; אפילו באמצע; אבל די, זה אותו השטיק הגימיקי אלבום אחר אלבום. בכל זאת, המון אנשים פנו אליי נלהבים בעקבות "The Merry Barracks", השיר החדש שלהם שבמקור לא התכוונתי לשים במדור. ההמון הכניע אותי - אולי אני סתם לא מבין כאן משהו, וחבל למנוע מכם משהו מוצלח רק בגלל טיפשות אינדיבידואלית.

השיר הנ"ל אמור לפצות על הטעות (שאני כבר מצטער עליה) של דירהוף. Wise Blood הם אחד מההרכבים הכי מבטיחים של הרגע, וקטע הבלוז האפל הזה מוכיח למה.

ארט גובלינס הם הלהקה שהיתה לאדי ארגוס וג'אספר מארט ברוט לפני ארט ברוט. הם הוציאו סך הכל סינגל אחד ולפני כמה שנים צצו עוד מספר הקלטות ישנות שלהם. בזמן האחרון, ארגוס התחיל להציף את הבלוג שלו עם קטעי וידיאו ישנים של ארט גובלינס, לצד סיפורים מהתקופה ההיא ומספר שירים שלהם שמעולם לא שוחררו - כמו למשל השיר הנ"ל, שמתעד את הפעם הראשנה אי פעם שארגוס היה בתוך אולפן. כנראה שארגוס מכין את הקרקע ליציאת אלבום אוסף של כל מני הקלטות ונדירויות של הארט גובלינס, כי בפרטי הקובץ של "Johnny Dean" כתוב שהוא חלק מאלבום בשם "Fuck Rock! Let's Chart! (A Secret History Of The Art Goblins)" אבל בשום מקום ברשת אין איזכור לאוסף שכזה. בכל אופן, עצם התהייה היא אופציה טובה מספיק להכניס את הארט גובלינס לפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים".

קונברס ממשיכים להפציץ עם שיתופי פעולה פרסומיים שנותנים שם טוב להתמסחרות. אחרי האיחוד של ג'וליין קזבלנקס עם סנטיגולד ופארל ושיר הקיץ של בסט קוסט, וומפייר ויקנד וקיד קאדי, האנשים של קונברס החליטו להגשים את החלום של הוט צ'יפ ולצרף להם את ברנרד סאמנר מניו אורדר. בגלל שהוט צ'יפ הם ממשיכי הדרך הכמעט רשמיים של ניו אורדר, אין שום דבר מוזר או מפתיע בסינגל הזה. הוא פשוט ממש טוב, וזה מספיק.

זה לא יהיה מוגזם להגיד שהופעת האורח של ג'ארוויס קוקר על שיר של DFA זה הדבר הכי גאוני שמישהו חשב עליו השנה. באיזשהו מקום זה רק הגיוני, פאלפ תמיד היתה הדבר הכי קרוב לדיסקו בין כל להקות הבריט-פופ, וג'ארוויס היה צריך איזה משהו עדכני שיחזיר אותו לדרך הנכונה. כצפוי, השילוב עובד מעולה וקיבלנו את ה"בום!" של השבוע בפורמט הקטע הכי מעולה של קוקר מאז ימי פאלפ.

טיילור היוצר והוולפגנג קרו שלו עושים את מה ש-d12 של אמינם היו אמורים לעשות - היפ הופ סופר מטונף עם המון קללות ותיאורים מלוכלכים ועמוסי זימה ושנאה. ההבדל הוא, לפחות על פי הסינגל הזה, שבניגוד ל-d12 יש פה גם השקעה הפקתית מוצלחת שמזכירה קצת את וו-טנג קלאן של סוף שנות התשעים.

קניה ווסט - שמנסה לאחרונה להתחרות עם ליל' ויין על התואר "האיש הכי חרוץ בתעשייה" - מסכם את שבוע האופנה בניו-יורק עם מלא חברים מוכרים. אבל כל מה שהולך בשיר מתגמד כשקולטים שבאחת השורות קניה אומר "אני במכונית עם לאו/ שמעתי שבר חברה של אסתי גינסבורג". שימו לב שזה לא רק שבר רפאלי מוזכרת, אלא שקניה אפילו לא טורח להוסיף את שם המשפחה שלה.

לא ברור למה דווקא עכשיו כרומטיקס החליטו להוציא מהדורה מיוחדת של "Night Drive" (שבמקור יצא ב-2007), אבל אני מרוצה, כי עם הריליס החדש קיבלנו את הקטע המעולה הזה, שלא שוחרר בעבר, ומוכיח שאיטלקים באמת עושים זאת טוב יותר, כפי שטוען שם הלייבל בו הם חברים . בעיקר אם הם אמריקאים.

"I Wish I Was A Mole In The Ground" הוא שיר עם אמריקאי משנות ה-20 שאיכשהו הגיע לידיים של אלבה נוטו ובליקסה ברגלד, ההוא מהבד סידז של ניק קייב ומאיינשצטרודה נויבאוטן. ומעכשיו זה כבר לא ממש שיר עם. אלא אם כן מדובר בעם של רובוטים.