קח-תן: על אלבום האיחוד של טייק דאת עם רובי וויליאמס, "Progress"

    למרות שהוא אינו פורץ דרך בשום צורה, "Progress", אלבום האיחוד של רובי וויליאמס וטייק דאת הוא מהלך משתלם לכל הצדדים. עינב שיף בוי בנד

    עינב שיף

    15 שניות לתוך "The Flood", השיר הפותח את "Progress", אלבומה החדש של טייק דאת, ברור מי כאן המלך: רובי וויליאמס נכנס לבדו לשיר עם הקול העצום שלו, שלא נפגע במיל מהשנים בהם שחה בגן עדן של סמים ואלכוהול, ומבהיר את הטון של האלבום הזה. כמו מאפיונר שנעלם ויורשיו לא הצליחו להקים אימפריה מצליחה מספיק בלעדיו וכשהוא חוזר כולם מושפטים לדרגת עבדים, טייק דאת 2010 היא לא להקת בנים בה כולם שווים, אלא הרכב של זמרי ליווי לוויליאמס, לכריזמה הנשפכת שלו וליכולת שלו להרים את השירים שנתפרו להם לדרגת המנוני פופ פוטנציאליים.

    מצד שני, "Progress" הוא בדיוק הגיג שוויליאמס היה צריך כדי להנציח את המעמד המלכותי שלו בבריטניה, תוך כדי יציאה אלגנטית מכישלונו לכבוש את השוק האמריקאי. שירים כמו "The Flood", לצד "Kidz" (שמוכיח שהשיר המועתק בהיסטוריה הוא כנראה "Sunny Afternoon" של הקינקס) ו-"Wait", שמים את וויליאמס בדיוק בעמדה הנכונה לקראת תואר האבירות שכה מגיע לו ושבוודאי יוענק לו, כשנתוני המכירות של האלבום באנגליה יגיעו לגבהים המצופים ממנו. על רקע היסטריית הכרטיסים לסיבוב ההופעות של וויליאמס עם הלהקה (למעלה ממיליון כרטיסים נמכרו בתוך יום אחד), נראה שכל המפקפקים על טיב הצעד שביצע וויליאמס יכולים לאכול את הכובע ולנשוך את הלשון תוך כדי – הם הפסידו, הוא שוב ניצח.

    עוד בוואלה!

    המותג שכובש את השוק: סל מוצרי הטיפוח לשימוש ביתי שאת חייבת להכיר

    לכתבה המלאה
    לא שוויון מלא, אבל היררכיה שמובילה את כולם למקום טוב יותר. טייק דאת (צילום: GettyImages, Dave Hogan)

    לצד ענייני התדמית ונושאי האגו ש-"Progress" אמור לקבור סופית (או לפחות עד שהכסף ייגמר שוב), אלבום האיחוד של טייק דאת 2010 הוא אנחת רווחה למי שאוהב אלבומי פופ עשויים היטב ומופקים לעילא - גם אם הם אינם פורצי דרך בשום צורה, כיף לומר ש-"The Flood" מזדמזם כמו מאדר פאקר. ההפקה המוזיקלית של סטיוארט פרייס, מפקד סיירת מטכ"ל של הפקות הפופ בממלכה, הולמת את 2010 עם צליל אצטדיוני, גרוב אלקטרוני ששואב הנאה מליידי גאגא וכמובן קיילי מינוג ומדונה, עמה פרייס עבד לא מעט.

    בנוסף, הטוויסט הגברי והמבוגר של חברי הלהקה (כולם נושקים או עברו את גיל 40) הופכים את "Progress" לאלבום פופ לא מביך לאנשים בוגרים והזדמנות מצוינת לצעירים לערוך היכרות עם הלהקה ומשם לזרום אחורה, לימי "Back For Good" העליזים.

    וזו עטיפת האלבום, אותה צילם הישראלי לשעבר נדב קנדר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    אם כך, קבלת הפנים החמה והמחבקת לאלבום החדש, כולל במטחנות ביקורת המוזיקה באנגליה (מדגם: גרדיאן – ארבעה כוכבים, מגזין Q – ציון 8, האינדיפנדנט – ארבעה כוכבים) מוכיחה שלכאורה מדובר בעסק שבו כולם מנצחים. אלא שעם כל השמחה על כך שטייק דאת ו-וויליאמס הצליחו לא להביך את עצמם, " Progress" מדגים דווקא את ההישגים הגדולים אליהם לקח רובי וויליאמס את הפופ בימיו היפים. אין ב-"Progress" אף שיר שיגרום למי שאינו נערה במצוקת נשברה-לי-ציפורן-בא-לי-למות להידבק בכסא מתדהמה, כפי ששירי-על כמו "Angles" ו"מילניום" הצליחו לעשות. למעשה, אפילו להיט זניח יחסית כמו "Let Love Be Your Energy" חזק יותר מכל שירי "Progress" ביחד.

    אין זה אומר שיש איזשהו שקר בשם האלבום, "התקדמות". טייק דאת אכן זזו קדימה, למקום בו הם מודים בפה מלא ששיאם המוזיקלי מאחוריהם והם כאן בשביל הכיף שטמון בפורמט מוכר ומצליח, שמספק גם שגשוג כלכלי. כשמסתכלים על חבריהם לדור כמו איסט 17, בויזון ומה שנשאר מהשאריות המשתרכות מאחורי ג'סטין טימברלייק הקרויים אנ' סינק, האלבום החדש של טייק דאת הוא לא התקדמות, אלא זינוק מטאורי.

    טייק דאת, "Progress" (ייבוא: הליקון)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully