"החרם לא ייפסק עד שהכיבוש יסתיים"

מעט סרטים תיעודיים הסתובבו השנה בעולם באותה תזזיתיות כמו "בודרוס", הנקרא בשמו של הכפר הפלסטיני שתושביו ניהלו מאבק לא-אלים בגדר ההפרדה. הוא הוקרן בירושלים ובדובאי, בטורונטו ובלונדון, בסלוניקי ובמילווקי, והערב יגיע גם להקרנה טעונה במיוחד בסינמטק שדרות. "אני מודעת לעובדה שבעקבות התקפות הקאסמים, הצופים בשדרות אולי פחות סובלניים למסרים פייסנים כמו אלה שמוצגים בסרט", מודה הבמאית ג'וליה באשה בראיון לוואלה! תרבות. "ייתכן שהתגובה להקרנה לא תהיה טובה, אבל העיקר שהיא מתקיימת ושיתפתח לאחר מכן דיון. בלתי נמנע שלפחות חלק מהצופים לא יאהבו את הסרט – הרי תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו את מה שאתה עושה".

עד עכשיו, "בודרוס" דווקא זוכה לחיבוקים חמים מכל עבר – הוא קיבל את החסות של המלכה נור, קטף פרסים בפסטיבלים היוקרתיים של ברלין ושל טרייבקה ובשבוע הוא יוצא גם להקרנות מסחריות בארצות הברית כשהוא נישא על גל של ביקורות מעולות. ואכן, בדומה לשני הסרטים התיעודיים הקודמים של באשה, "חדר בקרה" ו"נקודת מפגש", גם זהו מסמך שמצליח להיות מעמיק ואפקטיבי בלי להיות משמים ומניפולטיבי. יש יוצרים דוקומנטריים שמצהירים כי לא משנה להם כמות האנשים שתצפה בסרטיהם, אבל באשה מודה כי מלכתחילה היא קיוותה לכך ש"בודרוס" יזכה לחשיפה גדולה ככל האפשר.

"המניע הראשוני שלי לעשיית 'בודרוס' היה שמעטים ידעו על קיומו של הכפר הזה ומעטים שמעו על כך שישראלים ופלסטינים משתפים בו יחד פעולה בדרכי שלום כדי למנוע מבניית הגדר לפגוע בחייו של תושביו", אומרת באשה, ילידת ברזיל החיה ופועלת בארצות הברית. "רבים מאלה שצפו בו הביעו בפניי לאחר מכן את אכזבתם מכך שהם לא למדו על הסיפור הזה בתקשורת. בעקבות כך הם אפילו תהו מה עוד מסתירים מהם".

"הסיבה לכך היא שהתקשורת בימינו בנויה על 'Breaking News'. היא מחפשת דברים שקורים ביום אחד ושורות תחתונות, ואין לה אורך-רוח לסיפורים שמתפתחים לאט-לאט, כמו במקרה של בודרוס. הבעיה אינה בעיתונאים עצמם, שהגיעו למקצוע בגלל שהם מאמינים בערך של התחקיר ושל חקר האמת, כי אם במערכת שבה הם פועלים. אפשר לומר כי התחקיר העיתונאי של פעם נעלם, ואת מקומו תפס הקולנוע התיעודי, שבניגוד לתקשורת מאפשר סבלנות, לקיחת סיכונים ומחשבה עצמאית".

"יש בזה משהו, אבל צריך לזכור שזה לא בהכרח תמיד כך – אנחנו נמצאים בשעת מיתון קשה, וכשלאמריקאים אין פרנסה והם נלחמים לשמור על הבית שלהם, ברור שיהיה להם פחות אכפת מגדר ההפרדה. עם זאת, אפילו בתקופה כה קשה מבחינה לאומית, הציבור האמריקאי הבין כי עידן הבדלנות עבר מן העולם. הוא הפנים שמה שקורה בעולם משפיע על ארצות הברית, שהביטחון האישי של כל אזרח בארצות הברית תלוי גם במה שמתחולל במזרח התיכון, ושצריך לפתור את הבעיה הפלסטינית גם לטובת עתיד הילדים האמריקאים".

לדברי באשה, יש סיבה נוספת ש"בודרוס" כה נשא חן בעיני האמריקאים – "אמנם המאבק על הכפר התחולל הרחק מארצות הברית, אבל הוא משקף ערכים אמריקאים מאוד – חופש, שיוויון וחשוב מכל, העצמה נשית", אומרת באשה. "אחת הסיבות לרתיעה של האמריקאים מן העולם הערבי היתה הדעה הקדומה שהוא מדכא נשים, אבל העובדה שהקרב על בודרוס הונהג ברובו בידיהן מוכיח כי זה לא בהכרח נכון".

הנשים ב"בודרוס" מגיעות משני צדי המתרס – מצד אחד עומדות הנשים הפלסטיניות שנאבקות בבניית הגדר כדי למנוע פגיעה באורח חייהן, מצד אחר עומדת שוטרת מג"ב בשם יסמין, והיחסים בין הניצים הופכים כה הדוקים שהפלסטיניות מתחילות לכנות אותה "יסמינה". יסמין אינה הדמות הישראלית היחידה כאן – באשה, כמו גם מפיקת הסרט רונית אבני, פועלת במסגרת ארגון Justvision, המקדם פעולות משותפות לא אלימות של ישראלים ופלסטינים למען סיום הסכסוך. בהתאם לזאת, "בודרוס" מתלווה ליהודים רבים שהתגייסו למאבקם של תושבי הכפר.

"האנשים האלה נאלצו לשלם מחיר יקר בשל כך", מספרת באשה. "קשה מאוד להיות פעיל שמאל בישראל. אתה נאלץ לפעמים להקריב את החברים שלך, את העבודה שלך ואפילו את המשפחה שלך, והכל בגלל שאתה עושה את הדבר הנכון מבחינתך. התפיסה בישראל היא שאנשי השמאל הם נאיבים במקרה הטוב או בוגדים במקרה הרע, אבל האמת היא שמדובר בשגרירים הכי טובים שיש לישראל".

"העניין הוא שתושבי מדינות ערב רואים בתקשורת של מדינותיהם אך ורק את הפרצוף המכוער של הישראלי, אבל בזכות סרטים כמו 'בודרוס' הם מגלים שהחברה הישראלית מגוונות ושיש בה אנשים שלא רק מדברים למען השלום. למעשה, פעילי השמאל עושים טובה לישראל".

"האמת היא שיצא לי להשתתף בדיונים רבים בנושא. יש כאלה שחושבים שחרמות שכאלה לא עוזרים, כי ישראל ממילא הפכה לחברה מסוגרת ומתגוננת, וגם נותנים את הדוגמה של קובה, שהבידוד שלה רק גיבש עוד יותר האזרחים סביב המנהיג. לעומת זאת, יש גם כאלה שמציינים את המקרה של דרום-אפריקה, שבו הסנקציות דווקא סייעו לסיום שלטון האפרטהייד. כך או כך, אי אפשר להכחיש שהנטייה להחרים את ישראל הולכת ומתחזקת. אם יש חרם על ישראל, זה סימן שיש בעיה בישראל, אז במקום לדבר על החרם אני מציעה לדבר על הבעיה שגרמה לו – הכיבוש, כי עד שהוא לא יסתיים, גם החרמות לא יסתיימו. באופן אישי, אני חושבת שחרם אמנותי הוא אמצעי לגיטימי, בדיוק כמו כל פעולה לא-אלימה אחרת שאינה פוגעת באיש פיזית".

"נכון, אם כי באופן עקרוני איני מהססת להחרים דברים – כך, למשל, אני לא קונה מוצרים שייוצרו בהתנחלויות, ואני לא אוכלת בשר כי אני מתנגדת לדרך שבה תעשיית הבשר פועלת. עם זאת, דאגנו להקרנת הסרט בשטחים שונים של ישראל, כי אנחנו רוצים שכמה שיותר ישראלים ייראו אותו ושהשיח עליו יתקיים בישראל. הייתי שמחה גם להגיע להקרנה בשדרות, אבל נשארתי בארצות הברית בגלל שאני מלווה את ההפצה של הסרט כאן".

"הסרט לא מנסה להעריך אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נואש או מלא תקווה, וזה בכלל לא סרט על הסכסוך אלא על סיפור קטן שהוא חלק זעיר ממנו. הסיפור המסוים הזה הסתיים בצורה חיובית, אבל זה לא אומר שהסכסוך כולו נגמר ב'הפי אנד'. זה בסך הכל ניצחון בקרב ולא במלחמה. כולנו עוקבים אחר החדשות ויודעים כמה שהמצב קשה כרגע, ובטווח הקצר גם אני לא אופטימית במיוחד. עם זאת, בזמן האחרון אנחנו עדים ליותר ויותר פעולות לא-אלימות למען סיום הסכסוך, ולאור מה שמתרחש ב'בודרוס', אפשר לומר כי יש תוחלת בפעולות כאלה, כך שלטווח הארוך אני דווקא אופטימית".