פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רוק מתקדם

      שנת 2010 טרפה את הקלפים בעולם הרוק - מירכזה דווקא להקות נישה כמו ארקייד פייר ונתנה כבוד מחודש לאמנים וותיקים, כמו ניל יאנג ואוזי אוסבורן

      השנה הראשונה בעשור החדש תפסה את הרוק העולמי במצב מוזר למדי: מצד אחד, נתוני המכירות שלו המשיכו להידרדר ומאפשרים ליותר ויותר להקות שנחשבו ללהקות נישה, כמו ארקייד פייר, LCD סאונדסיסטם ו-ואמפייר ויקאנד לבלוט במצעדים; מצד שני, קשה למצוא להקת רוק מסחרי אחת ב-2010 שנכנסה לתודעה באמצעות אלבום בכורה והפכה לעניין של ממש, כפי שהארקטיק מאנקיז עשו בזמנו, בעוד להיפ הופ היה את דרייק, למשל.

      האמנים הוותיקים והמבוססים, לעומת זאת, המשיכו את המגמה של העשור הקודם ורובם הוציאו אלבומים איכותיים ומוקפדים, שאולי נמכרו פחות טוב אבל הוכיחו שעדיף להתמקד במוזיקה החדשה שהאמנים האלו יוצרים, לא פחות מבאמנים חדשים שעולם המוזיקה מספק אחת לחצי שעה.

      התוצאה היא שהסיכוי להיסטריה שיצר בעבר אלבום כמו "Parachutes", הבכורה של קולדפליי, שיצא בספטמבר לפני עשור, הולך ופוחת. האמון של מי שמסוגלים להפוך להקת רוק להצלחה מסחרית משגשגת בתוך זמן קצר ובכך ליצור מאגר חדש של אלבומי בכורה איקוניים אינו קיים כמעט, ולכן הרוק הגדול, זה שחברים במועדון שלו להקות כמו גרין דיי או מיי כמיקל רומאנס, הפך בעצמו למעין מועדון נישה כשרק להקות מסוימות, כמו קינגז אוף ליאון, מבצעות את הקפיצה הדרושה כדי להגיע אליו.

      נכון, לא U2 ואפילו לא ספרינגסטין הפכו למותגים משגשגים תוך אלבום אחד, אבל הם פעלו בזמנים שבהם הכישלון עוד היה נטל שניתן היה לשאת אותו. לכן, המועדון האקסקלוסיבי של אמני הרוק הגדולים באמת - ובמיוחד מועדון הלהקות (להבדיל מאמנים ואמניות) - עתיד לקבל לשורותיו להקות ספורות באמת בכל שנה. ובקיצור – בונו וכריס מרטין, שלהקותיהם אמורות להוציא אלבומים ב-2011, יכולים לישון בשקט.

      גיל הזהב

      ניל יאנג וטום פטי (GettyImages , Fergus McDonald, Angela Weiss)
      העולם שייך לקשישים. ניל יאנג וטום פטי (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      בכל מובן שהוא, 2010 ברוק של מועדון הגדולים-באמת שייכת לניל יאנג, שהוציא השנה את אחד מאלבומיו הטובים ביותר, "Le Noise". באלבום הוכיחו יאנג והמפיק דניאל לנואה שבזכות מקוריות, ראש פתוח ותעוזה ניתן להמשיך ולהפיק יצירות מופת, כמו השיר "Hitchhiker" מתוך האלבום.

      כאן זו גם ההזדמנות להשתומם על כך שהאלבום לא נכלל בין המועמדים לפרס אלבום השנה בגראמי, אולם כן נכלל בקטגוריית אלבום השנה ברוק, אותה הוא צריך לקחת בהליכה. מאותו איזור, טום פטי וההארטברייקרז חזרו השנה לכושר הטוב ביותר שלהם מאז שנות ה-80 עם האלבום בעל השם הכה הולם, "Mojo", שמתמודד מול יאנג באותה קטגוריה בגראמי. בדומה ליאנג, פטי הוא מסוג המוזיקאים שהגיל לא מביא אותם למסקנה שמשהו בדרכם צריך להשתנות והם נותרים עם הסגנון המוזיקלי ואופי כתיבת השירים שהפך אותם למי שהם.

      במקביל, אמנים אחרים מליגת העל של הז'אנר בחרו בדרך אחרת לבטא את עצמם בעידן שבו צריך להסביר לעכברי האינטרנט מי הם ומה הם עשו. כך, רוברט פלאנט הוציא את "Band of Joy", אלבום סולו שמשלב קאברים ושירים מקוריים, שהמשיכו את הנטייה שלו לרוק רך, סול וקאנטרי. הפתיחות של פלאנט בתוך המתחם שבחר לעצמו הביאה אותו לשני שירים של הרכב האינדי Low (השירים "Monkey" ו-"Silver Rider") שגם בוצעו נפלא וגם הראו שסולן לד זפלין לשעבר לא איבד את החדות שלו באבחון שירים טובים באמת.

      קרלוס סנטנה וגווין רוסדייל, סלאש ואוזי אוסבורן (GettyImages , Kevork Djansezian, Dave Hogan)
      שת"פים - הדרך המקורית להימלט מהזיקנה. קרלוס סנטנה עם גווין רוסדייל וסלאש עם אוזי אוסבורן (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      מי שהלכו על פורמט קאברים מלא היו פיטר גבריאל, פיל קולינס, רוד סטיוארט וסנטנה, שבניגוד לשאר המוזיקאים ברשימה עשה זאת בעזרת נבחרת אול-סטארז שגייס. זה לא עזר לו, ו-"Guitar Heaven" (שם האלבום) קרוב יותר לגיהינום. סלאש בחר בדרך דומה של שיתופי פעולה באלבומו שיצא השנה, אלא שהוא היה מעט יותר מגניב עם אורחים כמו איגי פופ, כלומר כאלו שלא מסריחים מכסף אלא מזיעה אמיתית של דיסטורשן, והתוצאה היתה בהתאם – סבירה ומעלה.

      לעומתם, שניים מוותיקי עולם המטאל והרוק הכבד חזרו השנה לקדמת הבמה עם אלבומים חדשים ושניהם הוכיחו רלוונטיות וחדות מרעננת, שגרמה לתוצרים של הלהקות הצעירות להיראות הרבה פחות טוב. אוזי אוסבורן חזר להפגיז עם "Scream", אלבום שאולי נוצר כתירוץ לצאת להופעות, אבל הוציא מתוכו כמה שירים מצוינים ובראשם שיר הנושא. איירון מיידן, לעומת זאת, העניקו למעריציהם נשיקה קטלנית על המצח עם אלבום חזק, שילווה בטור יקר למדי, עם ציפיות להצלחה ברמת הסיבוב האחרון של AC/DC לפחות.

      הרכב חסר

      קינגז אוף ליאון (יח"צ)
      היחידים שעלו לליגת האלופות. קינגז אוף ליאון (צילום: יח"צ)

      כדי להבין עד כמה מצב הלהקות בעולם הרוק המסחרי היה קשה ב-2010, מספיק להביט על הליין-אפ בבמות המרכזיות של פסטיבל רדינג ולידס 2010: הופיעו שם להקות שהתאחדו (הליברטינז, בלינק 182, לימפ ביזקיט), להקות שהתאחדו והוציאו אלבום נוראי ב-2009 (גאנז אנ' רוזס), להקות שהוציאו אלבום ב-2009 (ביפי קלירו, פראמור) להקות שהוציאו אלבום איום ונורא ב-2010 (וויזר) ורק הארקייד פייר וגאזלייט אנת'ם הגיעו לבמה בשיא הכושר עם אלבום חם, טרי ומנצח. אולי בפסטיבל הקרוב הדבר ישתנה, אך העובדה היא שעבור הרכבי הרוק בעולם, 2010 היא שנה נחותה באלבומים טובים, הן מצד הלהקות הוותיקות והן מצד כוחות חדשים שמסוגלים לסחוף אחריהם המונים.

      למעשה, הלהקה היחידה שהגיעה סופית לשלב האצטדיונים היתה קינגז אוף ליאון, בזכות "Come Around Sundown", אלבומם החמישי שאולי לא זכה לעדנה בביקורות, אבל הפך להיסטריית מכירות שהכניעה סופית גם את ארצות הברית (מקום 2 בבילבורד) וסידר לה טור אצטדיונים נאה לשנה הקרובה.

      ארקייד פייר לעומתם תגיע לסדר הגודל של מגרשי הכדורגל בשנים הקרובות, כשספק אם היא תוותר על הדרך האמנותית המפוארת שהיא עושה עד כה. לצדן, כדאי לספור גם את ואמפייר וויקאנד שהצליחה להפיק מספרים מצוינים במכירות עם אלבומה השני ואת הדד וות'ר של ג'ק ווייט, שהוא לכשעצמו הופך לאייקון רוק בסדר הגודל של הגיטריסטים והמפיקים הגדולים בהיסטוריה.

      מפגרים אבל אופטימיים

      דייב גרוהל, תום יורק ו מייקל סטייפ (GettyImages , פרייזר הריסון, Sean Gardner, Thom Yorke)
      יחזרו אלינו השנה עם אלבום חדש. עם כיוון השעון מימין: מייקל סטייפ מ-REM, דייב גרוהל מהפו פייטרס וטום יורק מרדיוהד (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      למרות הכל, נראה ש-2011 עומדת לכפר על המחסור באלבומים חשובים של להקות גדולות ברמה הכלל עולמית. ראשית, קולדפליי אמורים לשוב עם אלבום חדש בהפקת בריאן אינו ולטובתם – כדאי שהוא יעמוד ברמה של שלושת אלבומיהם הראשונים ולא יישמע כמו הרביעי והמאכזב יחסית (יחסית, כי בכל אלבום של קולדפליי יש לפחות שני שירים מבריקים שאיש לא מסוגל לחבר מלבדם). שנית, U2 הבטיחו אלבום בהפקת דיינג'ר מאוס ואולי הוא יצליח להוציא לבונו את הראש מהתחת. שלישית, ואולי חשוב מכולם, פו פייטרס יוציאו השנה אלבום בהפקת בוץ' ויג ובאירוחו של קריס נובוסלייק, כלומר הדבר הכי קרוב לצוות שעשה את "Nevermind" של נירוונה.

      מלבדם, REM כבר שחררו סנונית ראשונה ומעודדת לקראת אלבום חדש, כמו גם "Beady Eye", הספין-אוף של אואזיס ללא נואל גאלאגר שנשמעים מצוין בסינגל הראשון שלהם ואלבומם החדש צפוי להיות, לפחות בבריטניה, אחד האלבומים החשובים של 2011, אלא אם כן רדיוהד יחליטו שהגיע הזמן להוציא המשך ל-"In Rainbows" וממילא לתפוס את כל תשומת הלב.

      גם הסטרוקס אמורים סוף סוף להוציא את אלבומם הרביעי, כשהתאריך הצפוי כרגע הוא מרץ 2011, בתקווה שהלהקה לא תקרוס מרף התקוות שעולם הרוקנרול תולה בג'וליאן קזבלנקס והחבורה. לסיום, הרד הוט צ'ילי פפרז אמורים גם הם לשבור שתיקה עם אלבום ראשון בו משתתף ג'וש קלינגהופר, מחליפו של ג'ון פרושיאנטה על הגיטרה.

      תפילה ליחיד

      פול סיימון (GettyImages , Jason Kempin)
      ינסה לשחזר את הקסם. פול סיימון (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      בקרב האינדיבידואלים, הסינגל הראשון של פי ג'יי הארווי מתוך אלבומה החדש מרים את הציפיות ממי שממילא הרף שלה נמצא באזורים שבהם קשה לנשום. פול סיימון ינסה לשחזר את הקסם של "Surprise", אלבום האולפן הנפלא שהפיק לו בריאן אינו וכרגע הוא אמן הסולו היחידי בליגת העל של המוזיקאים שידוע בוודאות כי יוציא אלבום השנה, אם כי סביר להניח שגם ספרינגסטין, ואולי גם בוב דילן יחזרו לעניינים.

      עם זאת, החידה הגדולה כרגע בעולם הרוק היא מתי דיוויד בואי יודיע או על אלבום חדש או על כך שאין מה לצפות ממנו לאלבום חדש. כרגע, שבע שנים אחרי אלבום האולפן האחרון, השתיקה של האיש הזה גרועה ומפחידה בהרבה מהבעיות הקשות גם ככה של עולם הרוק המסחרי.