פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בקטע טוב: על ההופעה של הוט טונה בישראל

      בהופעתם בישראל ניצחו הוט טונה את הקלישאות השמורות ללהקות ותיקות מסוגה, כשהראו איך להקה מזדקנת צריכה להתנהג לפני שהיא יורדת מהבמה

      לפעמים כל הקלישאות נכונות. בעצם, יותר מדויק להגיד שבהקשרים מסויימים לקרוא למשהו "קלישאה" זה ממש לא נכון, זו אפילו טעות קשה. בהופעה של הוט טונה אמש (רביעי) ברדינג 3 בתל אביב היו כל החשודים המידיים לקלישאות: סולו בס, סולו תופים, מחיאות כפיים במעבר מגיטרה אקוסטית לחשמלית (ואף פעם לא להיפך כמובן), The Works.

      אבל במקום שהם ירגישו לעוסים וסתמיים, אני לפחות הרגשתי רק כבוד, מסורת, אהבה וכיף אמיתי, שהושפרצו על הקהל מלהקה של הנגנים הכי מנוסים שיש, שמנגנים את המוזיקה שבה למעשה הנסיון הוא הדבר הכי חשוב. הכל היה "בקטע טוב" (להלן ק"ט). הכימיה שבין יורמה קאוקונן (שחגג 70 בהופעה) וג'ק קסידי (שנראה כמו שרק מישהו שמציין את ג'וני קאש ואמה שפלן כהשפעות יכול להראות), תוצאה של אלפי שעות הג'ימג'ומים שהעבירו יחדיו ב-52 (!) שנות השותפות המוזקלית שלהם, היא דבר כ"כ נדיר ומיוחד שלא נותר אלא לעמוד, להנהנן, לגרד בראש בק"ט ולקוות שיום אחד מישהו יבין גם אותך ככה.

      הוט טונה בהופעה (ענבל מרמרי)
      לקוות שיום אחד יבינו אותך כמו שמבינים אותם. הוט טונה בהופעה

      ההופעה התחילה באווירה זהירה משהו, אבל עם ההתלהבות של הקהל החם והמגניב והמעבר של קאוקונן לחשמלית בשיר השלישי ("Can't Get Satisfied") הטונה באמת התחילה להתחמם. המתופף המהפנט סקוטה וורנר התחיל לדפוק ברצינות ובארי מיטרהוף, הקלפטון השובב של המנדולינה, מצטט קצת מארש טורקי בסולו (בק"ט), והחיוכים נשפכו מפה ועד סן-פרנסיסקו.

      מיד אחריו מגיע "Ode For Billy Dean" הטום ווייטסי, ואחריו "Hesitation Blues" הלהיטי והקהל בטירוף. קסידי הוא בסיסט שאין דברים כאלה, עוטף את הכל כאילו כלום (הוא ניגן עם הנדריקס – הבנתם?), ויורמה – הוא מרגש עם הצליל הזה שהוא תופס ומורט עד כלות. יא אללה.

      אפס פוזה יש להם, להוט טונה. קשה לקבוע אם מדובר בחוסר מודעות (בק"ט) או בביטחון שלהם ובהבנה שבסביבה המוזיקלית הזו מנצחים בתשוקה ולא עם מאוורר לשיער, בחיפוש מתמיד ולא בשיאים מלאכותיים. כאן לא רק הקלישאות מאבדות משמעות, גם הטקסטים לא מעניינים אף אחד וגם להיטים הם עניין שולי. העיקר הוא המוזיקה, ההקשבה הג'אזית של הנגנים אחד לשני, המעברים, הדינמיקה והמשקל שיש לצלילים האלה, של הבלוז הישן והפסיכדליה כשהם מתווכים אליך כ"כ מקרוב.

      הוט טונה (ענבל מרמרי)
      אפס פוזה, מקסימום רגש. הוט טונה בהופעה בישראל

      ההופעה נמשכת כבר כמעט שעתיים, ולמרות שלפעמים קשה להבדיל בין השירים, והסולואים מתמשכים, האנרגיה בנגינה של הלהקה מחזיקה את הקהל בעניינים. בהדרן קאוקונן משעשע כשמיד אחרי שמוגשת לו עוגת יומולדת הוא ממשיך ל- "If This Is Love I Want My Money Back". הקהל המבסוטניק דורש עוד הדרן ומקבל אותו קומפלט עם ג'אם אינטנסיבי במיוחד.

      דור הענקים הזה, ההולך ומתפוגג, מנסח ממש עכשיו את "קוד ההתנהגות" של מוזיקאים מזדקנים, של איך יכול להראות השלב האחרון בקריירות מפוארות של אגדות חיות. יבול האלבומים האחרון והמשובח של יוצרים מהשנתונים האלה והופעות כמו של הוט טונה אמש מבהירות שיש עוד טעם לקוות להיות מופתע. בק"ט כמובן.