פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רץ על הקצה: על האלבום "זרים במאה ה-21" של קוואמי

      למרות הציפייה שקוואמי יוציא תחת ידיו אלבום טוב יותר מ"זרים במאה ה-21" החדש שלו, עדיין מדובר באלבום אמיץ ונוקב שחשוב שתקשיבו לו. עינב שיף סחוט

      גילוי הנאות המתחייב של החתום מעלה בנוגע לקוואמי דה לה פוקס (במקור איל פרידמן, להלן קוואמי) מתחלק לכמה היבטים. ראשית, אנחנו בהחלט מכירים זה את זה, מברכים לשלום זה את זה ואם יש קצת זמן גם מחליפים רשמים על אלבומים שאנחנו אוהבים. בנוסף, קוואמי סייע מאוד בהערות מחכימות לכתבה שהכנתי לציון עשור למותה של מיכל ניב, שהשפיעה עליו עמוקות.

      שנית, ללא קשר לעשייתו המוזיקלית, קוואמי הוא היחיד בתקשורת המקומית שתרומתו למוזיקה הישראלית העצמאית היא מוחלטת, כנה ומלאת תשוקה. זאת משום שאין צ'ופר חלופי שמוזיקאים יכולים לתת לו בתמורה לחשיפה שהוא מעניק בבמה שניתנה לו ב"הקצה" בגלגלצ– לא סקופ, לא ניוז ולא גרביים.

      לכן, גם הניסיון שנעשה באחרונה להדביק איזושהי תווית של ניגוד אינטרסים בין הצלחת "תסחטי אותי" מתוך אלבומו החדש, "זרים במאה ה-21", בגלגלצ לבין עבודתו שם הוא במקרה הטוב תמוה ובמקרה הרע לא הוגן ומעליב. הרי, זהו אלבומו השלישי של קוואמי וזוהי הפעם הראשונה ששיר שלו זוכה להצלחה בפלייליסט. מספר שנים לאחר שנעשה ניסיון נואל למנוע ממנו לשדר מוזיקה ישראלית ב"הקצה" באותה תואנה מגוחכת של ניגוד עניינים, זה אך הוגן ששיר סביר בהחלט כמו "תסחטי אותי" (עם הפזמון הסוחף של המפיק המוזיקלי רמי פורטיס, מהטובים בקריירה שלו) ידורג מעל לא מעט משירי הזוועה שמככבים כרגע בפלייליסט של התחנה. בפרפאזה מעולם הכדורגל, אם יש "מגיע" בעולם המוזיקה הישראלית, אז כן – מגיע לקוואמי, שבניגוד ללא מעט אמנים, מעולם לא עשה שימוש בקשריו ובבמה שלו כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו, שלא בדיוק הביאה לו וילה עם בריכה.

      אייל קוואמי פרידמן עם רמי פורטיס (יח"צ , יעל מאירי)
      אם יש "מגיע", אז זה לקוואמי. קוואמי עם פורטיס בזמן הקלטות האלבום (צילום: יעל מאירי)

      אבל בעיקר, כל הגילויים הנאותים והטענות המגוחכות מסיטים את העניין מהמוזיקה עצמה, שכמו בכל הקריירה של קוואמי יש בה טוב וגם לא מעט מהבינוני והלוקה בחסר. כמו אלבומים קודמים, "זרים במאה ה-21" (אותו יצר קוואמי עם להקת החלבות המלווה אותו בקביעות), משלב בין תאוות ה-Pאנק, ההיפ הופ וגם המטאל שיש בגנום המוזיקלי האינסופי של האיש הזה. אולם קוואמי הוא מבצע שזעם הטקסטים לעתים משתלט על ההגשה שלו ומוציא את השירים מפרופורציה עד כדי הפיכת חווית ההאזנה למתישה וגם מעיקה. עיקר הבעיה נמצאת שם, בקוואמי הזמר ובעיקר בשירים המהירים יחסית כמו "ד"ר רוקנרול לפצעי הארדקור", "תה" ו"לא צריכה אותי".

      בנוסף, נדמה שיש מימד של ציפייה שאישיות מוזיקלית מגוונת כמו קוואמי תספק אלבום מגוון יותר, אפשרות שכבר הגיעה באלבומו הקודם, "מלחמת פופ". כלומר ישנה עבודת גיטרות טובה בשירים אותם פורטיס הפיק ולהקת החלבות יודעת לנגן באופן אינטנסיבי ודחוס שהולם את תחושת האימה שעולה מחלק מהטקסטים ("מכשפות") שחיבר קוואמי - שהערצתו לכל מפעלותיו של מייק פאטון לא נעלמת גם מהאלבום הזה - אבל קשה לשמוע באלבום את הטעמים הרבים שקוואמי מפרגן למאזיניו. למעשה, רוב האלבום נמצא הרחק מאחור להפקה המוזיקלית היפה שנדב רביד תפר לאחד משיריו - "סוף הדרך".

      "זרים במאה ה-21" לעומת זאת הוא אלבום כבד ומאסיבי יותר, כנראה כפועל יוצא של שני הנושאים שמעסיקים את קוואמי באלבום – שברון לב עמוק ומדמם ואימת המצב הפוליטי בישראל. שני הנושאים האלו גם מוציאים מקוואמי מטאפורות ורפרנסים בקצב מסחרר (מג'פרי לי פירס, סולן גאן קלאב, ועד "דקסטר") שלא תמיד משרתים את התמה של השיר. עם זאת, ביחס לשני אלבומיו הקודמים והמעט ילדותיים, עדיין מדובר בכתיבה הטובה בקריירה של קוואמי והוא ככל הנראה מסוגל גם ליותר, כפי שמוכיח "סוף הדרך", השיר הטוב באלבום שמתאר את הלוויה הדמיונית שלו.

      עטיפת האלבום של קוואמי (יח"צ)
      מאסיבי וכבד ולא נטול בעיות. עטיפת האלבום של קוואמי (צילום: יח"צ)

      אך למרות כל אלו, האלבום החדש של קוואמי הוא בסופו של דבר אחד האלבומים שהכי חשוב שתאזינו להם בזמן הקרוב. זאת משום שהוא לא מפחד לדבר. בניגוד ללא מעט אמנים שמחפשים את ההצלחה בהתחבאות מפני אג'נדה, קוואמי יוצא כמו גרי קופר לשטייטעל הישראלי שנשלט על ידי שנאת זרים וסמי-פאשיזם ולא מפחד להתמודד עם כולם: ליברמן, ביבי, אהוד ברק ואנחנו, האדישים שמפגינים למען הפליטים - כנראה הנושא היקר ביותר לליבו של קוואמי - בשישי בצהריים ושוכחים מהם עד ההתחלה של "ארץ נהדרת".

      בדומה להתלהבות המדבקת בה הוא מגיש שיר חדש, התלהבות שהנציחה אותו כאושיית רדיו שמעצבת אוהבי מוזיקה כבר עשר שנים, קוואמי מגיש את החיים שלו על מגש כסף למאזין ועל המגש הזה נמצאים הנושאים הבוערים ביותר כרגע. האומץ שלו - וזהו בהחלט אומץ - לשיר על הדברים ללא שמץ של מורא או משוא פנים, הופכים את "זרים במאה ה-21" לאלבום שעוד כמה שנים, כשנתגעגע לתקופה שבה כתבנו באינטרנט בחופשיות על המשטר, השלטון ופורטיס, קוואמי יוכל להגיד שלפחות הוא ניסה. אנחנו, מצידנו, לא נוכל להגיד שלא אמרו לנו.

      קוואמי והחלבות, "זרים במאה ה-21" (לייבל: היי פידלטי)