עיסוי חברתי: על כניסתו של אבירם בן שושן לבית "האח הגדול"

עם ישראל מזועזע. "שפל טלוויזיוני", זועקים הטוקבקים, "הפעם הם הגזימו". התוכנית שכבר הכניסה לבית גמד, חולה טורט ואת מעין חודידה עברה את הגבול. התוכנית שמבוססת על רכילות צהבהבה, תככים אנושיים ויצר המציצנות הרחיקה הפעם לכת. כולם המומים ונסערים, אבל צופים בעניין. כולם סולדים מהמעשה, אבל לא מעיזים ללחוץ על השלט. הפרצוף מוטה הצידה בכעס, היד מכסה את הפנים בבושה, אבל מבין האצבעות הם ממשיכים להציץ במתרחש. בושה. "האח הגדול" זה בושה.

לא ברור על מה הכעס הגדול. הסצינה שבה אבירם נכנס אמש (רביעי) לבית "האח הגדול" על רקע הפרצוף ההמום של ליהיא במסכים הגדולים היתה פשוט טלוויזיה במיטבה. זו היתה דרמה אמיתית, ואחד מהרגעים הנדירים שבהם הטלוויזיה מצליחה לגרום לריגוש. על אף שידענו שזה עומד לקרות, על אף שצפינו את ההלם ואת ההתרגשות, עדיין מצאנו את עצמנו נדהמים ומופתעים, מסתכלים בהשתאות ובעניין במתרחש, ובעיקר מתמוגגים מכל רגע. נכון, ריגוש הוא לא ערך עליון, ויש הרבה דרכים נלוזות לעורר אמוציות בקרב הצופים, אבל אי אפשר להגיד שהפעם "האח הגדול" חרג מהחוקים הלגיטימיים. זו התוכנית, וזה טיבה. מי שטוען אחרת הוא או נאיבי או צבוע.

התגובות הנסערות הן כתוצאה מציפיות שגויות. "האח הגדול" מעולם לא טען שהוא מעבדה סטרילית. מאז ומתמיד ההפקה התערבה במתרחש והגדירה את אופי ההתרחשות. לא מדובר בניסוי חברתי נעלה אלא בתוכנית בטלוויזיה מסחרית. היא מבוססת על דרמות אנושיות של אנשים אלמוניים, שהתחרו על ה"זכות" להשתתף בפרויקט ולהקריב את פרטיותם. זה שכרם, וזה עונשם. בדיוק בגלל הסיבה הזאת אין בי שום רחמים על ליהיא. אף אחד לא כפה עליה להיכנס לבית, אף אחד לא הכריח אותה להתמזמז בפומבי עם אדם אחר בעודה מאורסת. היא אולי קורבן, אבל בטח לא של הפקת "האח הגדול" אלא של תופעה גדולה בהרבה.

למעשה, זה היה עונג אמיתי לזהות את האימה שבעיניה. בשביל רגעים כאלה נוצר "האח הגדול", בשביל לבחון תגובות אנושיות לסיטואציות קיצוניות. היה מסקרן לגלות מי שמר על קור רוח (פרידה, שמיד זעקה "הוא לא ייכנס לפה"), ומי נבהל כמו חתול מפוחד (עתי, שפרצופו המבועת לא הוסיף כבוד למעמד הנינג'ות). אם להודות באמת, הרי שהמשך הפרשה הזאת נראה כרגע כתירוץ היחידי להמשיך לסבול את העונה הנוכחית.

מצד אחד, מגיעות כל התשואות להפקה. מדהים לגלות איך בעונה כל כך מעייפת, החבר'ה של קופרמן עדיין מצליחים לייצר עניין ציבורי. הרי גם אם ליהיא ואבירם היו יושבים בסלון ביתי, ספק אם הייתי מתעניין במעלליהם הבנאליים או מקשיב לבעיות הזוגיות שלהם, ואילו עתה סיפור האהבה של שני האלמונים הללו מסעיר מדינה שלמה. בכל פעם שנדמה שהעונה דועכת, ההפקה מצליחה להוציא מים מן הסלע עם שורה של התערבויות בוטות ומשימות חינניות, כשאתמול הבובות סיפקו את ההברקה התורנית.

אבל אז מתברר שלא רק שלא מדובר בצעד אמיץ של ההפקה, אלא באקט מהוסס, כמעט פחדני. ההחלטה שרק ארבעה מתוך חמשת המצטרפים החדשים ייכנסו לבית רומזת שההפקה אכן חוששת מהתגובות. קשה להאמין שדיירי הבית יסכימו להכניס את הארוס של ליהיא, כך שהפרובוקציה המהוללת תסתיים בקול ענות חלושה. הרי בסופו של דבר, רק בגלל זה רבבות אנשים הצביעו להשארתה של ליהיא, רק כי הצופים תאבי הדם השתוקקו לראות את העימות המיוחל. אז אולי יהיו מי שיאמרו ש"האח הגדול" הלך רחוק מדי, אבל לטעמי הוא לא הלך רחוק מספיק.

אם כבר, הפרשה הזאת מסמלת יותר מכל את המוסר הכפול של "האח הגדול". במקום להודות שאין גבולות, שהכל מותר, הם ממשיכים להצטדק. אסי עזר, למשל, האיש שבכל פעם שהוא מבטא את האתר "מאקו" מוציא אותי מדעתי, מלגלג עלינו לפני היציאה לפרסומות. "פרידה ודנה הן לא באמת יריבות, זה רק שמועות", הוא מתלוצץ, ומוסיף בציניות: "זה הכל בשביל ה-smsים". עזר, במילים אחרות, רומז במעין הפוך על הפוך שלא הכל בשביל ה-smsים, כאילו ההפקה היה לא זו שהדליפה את כל השמועות, כאילו ל"האח הגדול" יש אי אילו יומרות מלבד רייטינג וכסף. אז באמת אסי, אין צורך להתחסד ולהיתמם. אנחנו כבר יודעים שמדובר בטראש מסחרי, ואין לנו שום בעיה עם זה. אל תהיו יותר צבועים מהקהל שלכם.