פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפח הגדול: על כניסתו של אבירם בן שושן לבית "האח הגדול"

      כניסת ארוסה של ליהיא גרינר לבית "האח הגדול" היא אחד הרגעים הטלוויזיוניים הרעים שנראו כאן: רע במובן של מרושע ורע במובן של איום לצפייה. לילך וולך צלם אנוש

      ערוץ 2 הוא לא הטלוויזיה החינוכית: הוא לא מחויב להקנות ערכים, מוסר ולהעניק כלים לחשיבה ביקורתית. כל זה ברור מאליו. אבל עם כל זאת, עדיף שהטלוויזיה לא תייצר רפש חברתי ולא תייצג ריקבון של כל מה שאנושי ובריא בנפשו.

      על המהלך של "האח הגדול" – הכנסת הארוס הנבגד של ליהיא גרינר לבית שבו סגורים בין היתר המתמודדת הבוגדת ובן זוגה/ יזיזה עתי שלמברג – כבר שמענו ביום שבת האחרון. לא היתה בזה הפתעה גדולה, והאדמה לא רעדה. מה שכן רעדו אלו אמות הסיפין של רף השפל הטלוויזיוני, כשזה התמוטט ופינה את מקומו לשפל דקדנטי חדש ומצחין במיוחד.

      הטיעון ש"אלו הם חוקי המשחק" לא משכנע בשום צורה ולא מרכך את המניפולציה שבהכנסת אבירם בן שושן לבית בו נמצאת ארוסתו הבוגדנית – אלא אם כן "האח הגדול" הפכה לקרב גלדיאטורים עד המוות. אז נכון, משחק נועד לשעשוע, אבל גם אם הוא גרסה מודרנית של "בעל זבוב"? אפילו הקלף הצדקני של הטבעת אות קין על פרצופה של הנואפת הוא קלף עלוב – מישהו באמת מאמין שבהפקת "האח הגדול" מונעים מטעמי צדק מוסרי ומיצוי הדין? הצחקתם אותי.

      אם במנחים נפלה שלהבת?

      כשלליהיא גרינר, ותחשבו עליה מה שתחשבו, נמחק החיוך והיא החלה לרעוד בחרדה, השעשוע – באם היה כזה למישהו – הסתיים. הרגע הטלוויזיוני בו ליהיא גילתה שנגזר עליה להתמודד עם תוצאות מעשיה מול כל עמישראל ואישתו המצקצקת היה מלא שאט נפש. פחות או יותר כמו לתכנן חרם על הילדה בכיתה, ולהבין באיחור ובמבוכה שהדמעות שלה הן דמעות של ילדה אמיתית, לא של קריקטורה נלעגת.

      אפילו ארז טל ואסי עזר – שניים מהמנחים האינטליגנטים והרגישים לניואנסים על המסך הקטן – לא הצליחו לזייף שביעות רצון עצמית אל מול המחזה המביך הזה, ולא ניסו אפילו – ומזל שכך – להצדיק את המניפולציה הגסה הזו. ההצהרה הממולמלת משהו שנועדה להרגיע ש"האח הגדול בדק שפניו של אבירם לשלום" לא משכנעת דיה. רק מפני שאיש לא צייד את אבירם בן שושן בתת-מקלע, לא אומר שהמהלך של לנעול אותו בבית עם האישה שביישה אותו בפני כל עם ישראל הוא לא אלים. ולכוון לרגע הפרטי והטעון הזה גם מצלמה זה כבר מחליא.

      האח יצא קטן

      ליהיא גרינר הכניסה את עצמה לסיטואציה בעייתית ודביקה במיוחד, שאי אפשר לצאת ממנה באופן אלגנטי, אבל את הדין וחשבון שלה היא לא חייבת לאף אחד מלבד לנוגעים בדבר. לא לאח הגדול, הכל-רואה וכל-שופט, ואפילו לא לכם עם האצבעות הקלות על ה-smsים. לא נעים לכם לראות אישה בוגדת בארוסה? כבו את הטלוויזיה. איש לא תקע לכם גפרורים בעיניים וכפה עליכם צפייה בסגנון "התפוז מכני". אם נפשכם העדינה נסערת, אדרבא – השתמשו בכוח המגוחך של "הדחה" כדי שלא לסמס לה אפילו sms אחד, ושיהיה לכם ולחשבון הסלולרי שלכם לבריאות. אבל אל תצדיקו את הגרסה המודרנית של סקילת אישה נואפת באבנים בכיכר העיר.

      גם הנסיגה הרפה של הפקת "האח הגדול" עם ההצהרה הגחמתית בה פתאום משתנים החוקים לפי צרכי הרגע – ומחמישה דיירים חדשים שהיו אמורים להיכנס לבית "האח הגדול", לפתע הצטמצמה הרשימה לארבעה דיירים לבחירתם (כמה נוח) של דיירי הבית הוותיקים – היא יריקה בפרצופם של הצופים. ולא מפני שהבטיחו דם ואנחנו רוצים דם, אלא מכיוון שיש כאן מהלך אפוי למחצה וריח לא נעים של רמייה. גם לזכות ברייטינג מנפץ שיאים וגם להתחמק מאחריות? ברור שמישהו הבין באיחור מסוים שנחצה כאן גבול של טעם טוב, ברור גם שהיה מאוחר מדי להסיג את כל הצבא בחזרה. הפתרון הממוסמס שנמצא הוא בבחינת לרצות גם להיכנס להריון וגם להישאר בתולה – זה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה, ואפילו אלוהים היה צריך להתערב.

      "האח הגדול" היא תוכנית אינטליגנטית, מצוידת בבמאי מחונן, בעורכים שעושים פלאים, ובצמד המנחים הטוב בארץ. ועדיין – היא הצליחה לייצר שיא של טלוויזיה רעה. רעה במובן מרושעת, ורעה במובן של איומה לצפייה. אי אפשר היה ליהנות מהרגע שפימפמו לנו את בואו של הארוס ללא הפסקה מזה שבוע, פשוט לא היה אפשרי. יש ש?ם להנאה מצפייה בסבלו של אדם אחר, קוראים לזה סדיזם.